יחזקאל, פרק ל״ב, פסוק כ״ד

במעמקי השאול שוכנת המעצמה עֵילָם כשהיא מובסת, וכׇל הֲמוֹנָהּ מקיפים סְבִיבוֹת קְבֻרָתָהּ את קברי מנהיגיהם או נטמנים יחד בקברי המונים. כֻּלָּם חֲלָלִים הַנֹּפְלִים בַּחֶרֶב בעקבות מלחמה גדולה, והם מוגדרים כעֲרֵלִים, אנשים רשעים שמתו ללא תשובה אֲשֶׁר יָרְדוּ אל הקבר, הוא אֶרֶץ תַּחְתִּיּוֹת. עונשם הקשה הגיע משום אֲשֶׁר נָתְנוּ חִתִּיתָם בְּאֶרֶץ חַיִּים, כלומר הטילו פחד בעולם והרעו לעם ישראל, בין אם בסיוע להחרבת ירושלים ובין אם בגזירות שמנעו את בניין המקדש. בשל כך וַיִּשְׂאוּ כְלִמָּתָם, והם סוחבים כמשא כבד את הבושה על הפער העצום שבין תפארתם בעבר לבין תבוסתם, יחד עם שאר יוֹרְדֵי בוֹר.