דברי החוצפה והלעג של אדום כלפי ארץ ישראל אינם נעלמים מעיני ההשגחה. ה' מבהיר כי העלבונות המופנים כלפי הארץ החרבה נשמעים היטב, ותקוותם הצינית של האדומים לנצל את חורבן ישראל כדי לרשת את הארץ, תזכה למענה אלוהי.
המילה נָאָצוֹתֶיךָ מתפרשת כדברי ביזיון וזלזול [מצודת ציון]. מבחינה דקדוקית, הפרשנים מציינים כי מילה זו מנוקדת בקמץ באותיות נו"ן ואל"ף [מנחת שי, רד"ק]. ה' מדגיש כי הביזיון שאדום הטיחו בהרי ישראל מהווה למעשה פגיעה וניאוץ כלפי ה' עצמו [מלבי"ם].
כאשר אדום מסתכלים על הרי ישראל ואומרים שָׁמֵמוּ, הם מתכוונים לכך שהארץ נותרה שוממת מיושביה בעקבות חטאי ישראל, ומתוך תקווה שעם ישראל לא ישוב לשבת בה לעולם [מלבי"ם]. המילה נכתבת במסורת הקרי והכתיב כ"שממה", אך נקראת בפועל "שממו" [מנחת שי, רד"ק].
מתוך אותה שוממות, אדום מכריזים לָנוּ נִתְּנוּ לְאָכְלָה. התחושה של האדומים שארץ יהודה שייכת להם ושביכולתם לרשת אותה, נבעה מבחינה גיאוגרפית מכך ששתי הארצות גבלו זו בזו, בניגוד לעמים אחרים כמו עמון ומואב שהיו צפוניים ומנותקים מגבול יהודה [ביאור שטיינזלץ].
בביאור המילה לְאָכְלָה, מציגים הפרשנים שתי גישות שונות. הגישה הראשונה מפרשת את הדברים כפשוטם, ולפיה אדום קיוו לרשת את הארץ לא רק כדי להתגורר בה, אלא כדי לאכול וליהנות מהיבול החקלאי והפירות שגדלים בה [מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ]. לעומת זאת, יש המפרשים זאת באופן מושאל על תושבי הארץ, ולפיהם כוונת האדומים היא שאנשי ישראל ניתנו להם "לאכלה" ולכיליון מוחלט, עד שלא יישאר מהם איש [מצודת דוד].