עונשה של אדום נקבע במידה כנגד מידה, ומשקף את הצדק האלוהי המוחלט. השמחה לאיד שהפגינה אדום לנוכח חורבנה של ישראל, היא זו שתקבע את אופי מפלתה שלה.
הביטוי כְּשִׂמְחָתְךָ... כֵּן אֶעֱשֶׂה־לָּךְ מתפרש כעונש יחסי ומדויק. כשם שאדום שמחה על חורבן נחלת ישראל, כך ישמחו הכול על חורבנה שלה, ובאותה עוצמה וערך של שמחה שהייתה לה [מצודת דוד, מלבי"ם].
לגבי תיאור החורבן, שְׁמָמָה תִהְיֶה הַר־שֵׂעִיר וְכָל־אֱדוֹם כֻּלָּהּ, עולה שאלה דקדוקית: מדוע הפסוק משתמש בפועל בלשון נקבה (תִהְיֶה) עבור המילה "הר" שהיא לשון זכר? ההסבר לכך הוא שהמילה "הר" יכולה להופיע לעיתים בלשון נקבה, או לחלופין, שהכוונה כאן אינה להר הפיזי אלא ל"עדת הר שעיר". בדומה לכך, גם הביטוי הנוגע לכל אדום מתייחס לעדת אדום [רד"ק].
אופי השממה של אדום שונה משל ישראל, שכן היא נועדה להיות שממה נצחית כעונש על כך שדיברו נגד ה' [מלבי"ם]. מבחינה היסטורית, אף על פי שהאדומים נשארו במקומם עוד שנים רבות לאחר מכן והתמעטו רק בהדרגה (עד תקופת הנבטים), עיקר התגשמות הנבואה הוא שאדום תחווה סדרת מפלות שבעקבותיהן היא תהפוך לשממה ולעולם לא תשוב למצבה הקודם [ביאור שטיינזלץ].
בסיום הפסוק, ההכרזה וְיָדְעוּ כִּי־אֲנִי ה' מבהירה את מטרת העונש. מתוך החורבן הנצחי יכירו הכול באמיתות אלוהותו של ה' [מלבי"ם], וידעו שהוא נאמן לשלם גמול מדויק לכל מעשה [מצודת דוד].