העונש הכבד הניחת על אדום אינו נובע מסכסוך חולף, אלא מבגידה היסטורית ואכזרית של מי שנחשבו לשארי בשר קרובים לישראל. אדום, שהייתה לרוב כפופה לממלכת יהודה, ניצלה את שעת המשבר של ישראל כדי לנקום ולהוסיף על ההרג שהתחולל ממילא [ביאור שטיינזלץ].
הכתוב מאשים את אדום באֵיבַת עוֹלָם, שנאה עמוקה ונטירה היסטורית שנשמרה מימי קדם [מצודת ציון, מצודת דוד]. יש המציינים כי איבה זו נשמרה כבושה בלבם של האדומים גם כאשר העמידו פנים כמי שבאים לעזרת ישראל, עד שלבסוף התפרצה [מלבי"ם].
לגבי המילה וַתַּגֵּר, קיימות שתי גישות מרכזיות. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהמילה מבטאת שפיכה והזלה, כלומר שאדום שפכו את דמם של בני ישראל על ידי חרב [מצודת ציון, מצודת דוד, רד"ק, ביאור שטיינזלץ]. לעומת זאת, גישה אחרת מפרשת את המילה מלשון השפלה, הורדה והפלה. לפי פירוש זה, האדומים לא רק הרגו בעצמם, אלא תפסו את הפליטים מישראל שניסו לברוח דרך ארצם, והסגירו אותם באכזריות לידי האויב [רש"י, מלבי"ם].
מעשים אלו נעשו בְּעֵת אֵידָם, תקופה של צער, אסון ומקרה רע [מצודת ציון], המכוונת לזמן חורבן הבית שבו נמסרו ישראל בידי אויביהם [רש"י, מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. זו הייתה בְּעֵת עֲוֹן קֵץ, הרגע שבו נגמר קץ עוונותיהם של ישראל, סאתם התמלאה, והחורבן והגלות הגיעו במלוא עוזם [רש"י, מצודת דוד, רד"ק, ביאור שטיינזלץ].
דווקא בנקודת זמן זו, מדגיש אחד הפירושים [מלבי"ם], לאחר שעונשם של ישראל כבר נחתם, קץ עוונם הגיע והאסון הושלם, ראוי היה שאדום יגלו כלפיהם רחמים. פעולתם האכזרית של האדומים באותו הרגע נבעה מתוך איבה עיוורת וללא כל תועלת מעשית, ולכן עונשם כה חמור.