יחזקאל, פרק מ״ד, פסוק ד׳

קרה לכם פעם שעמדתם מול דלת סגורה וחשבתם שבטח אין אף אחד בפנים? זה בדיוק מה שהיה יכול לקרות לנביא במסע החזון שלו בתוך בית המקדש. בגלל שהשער המזרחי היה סגור, אפשר היה לטעות ולחשוב שהנוכחות של ה' עזבה את המקום ולא תחזור. כדי להראות לו שזה לא נכון, הנביא מועבר ממקומו. וַיְבִיאֵנִי דֶּרֶךְ־שַׁעַר הַצָּפוֹן, כלומר הוא מובא אל הצד הצפוני שפונה אל החלק הקדמי של המקדש, לאזור שנקרא עזרת ישראל. הסיבה שהוא הובא לשם מתבררת מיד: וָאֵרֶא וְהִנֵּה מָלֵא כְבוֹד־ה' אֶת־בֵּית ה'. המראה המיוחד הזה נועד להוכיח לנביא שכבוד ה' נשאר תמיד ושורה בתוך הבית פנימה. כשרואים מראה כל כך גדול וקדוש, אי אפשר להישאר אדישים, ולכן הנביא מתאר את התגובה שלו: וָאֶפֹּל אֶל־פָּנָי, הוא נופל על פניו על הרצפה מרוב יראה וכבוד.