בראשית, פרק כ״ח, פסוק י״ז

היקיצה משנתו מפגישה את יעקב עם ההבנה שהמרחב הפיזי שבו ישן הוא נקודת חיבור בין העולם התחתון לעולמות העליונים. וַיִּירָא מבטא את יראת הרוממות והחרדה מכך ששכב במקום קדוש מבלי לדעת, אך גם את ההארה הרוחנית שחווה כשהכריז מַה־נּוֹרָא הַמָּקוֹם הַזֶּה. הוא מבין שזהו אינו שטח חול אלא מרחב להשראת השכינה, וקובע אֵין זֶה כִּי אִם־בֵּית אֱלֹהִים כדי לסמל קשר קרוב וקבוע עם ה', בדומה לקשר משפחתי. יעקב מזהה שמיקום זה, שבו התרחש נס של חיבור פלאי בין המקומות המקודשים, הוא הצינור המרכזי המכוון כנגד מעלה, ולכן וְזֶה שַׁעַר הַשָּׁמָיִם שדרכו עולות התפילות ויורד השפע האלוהי. מילים אלו טומנות בחובן גם רמז נבואי לבניינם, לחורבנם ולנצחיותם של בתי המקדש לאורך הדורות.