בראשית, פרק ל״ה, פסוק ד׳

בני ביתו של יעקב מוסרים לו אֵת כָּל אֱלֹהֵי הַנֵּכָר אֲשֶׁר בְּיָדָם וְאֶת הַנְּזָמִים אֲשֶׁר בְּאָזְנֵיהֶם, הכוללים את הפסילים ותכשיטים ששימשו לפולחן, נענדו על האלילים עצמם, או שהוסרו כאות להכנעה וחזרה בתשובה. לאחר מכן וַיִּטְמֹן אֹתָם יַעֲקֹב באדמה במקום להשמידם כליל, משום שהם כבר בוטלו וקבורתם נועדה רק להרחיקם למען הטהרה, או מחשש שעשן השריפה ימשוך אויבים ויסכן את המשפחה. הוא קובר את החפצים תַּחַת הָאֵלָה, עץ סרק שאינו מניב פירות, כדי להבטיח שהקרקע תחתיו לא תעובד והפסילים לא יתגלו שוב בעתיד. מקום ההטמנה נבחר להיות אֲשֶׁר עִם שְׁכֶם, כלומר בסמוך לעיר ולא בתוכה ממש.