בראשית, פרק ל״ה, פסוק ז׳

כקיום הנדר שנדר בצאתו לחרן, מתואר כי יעקב וַיִּבֶן שָׁם מִזְבֵּחַ באותו מקום שבו לן בעבר, מתוך הכרה שקדושת המקום היא שגרמה לגילוי ה' אליו, או לחלופין כמזבח כפרה. בהכרזתו וַיִּקְרָא לַמָּקוֹם אֵל בֵּית־אֵל הוא מתכוון לנוכחות ה' בבית אל, ומייחד את שמו על המקום שבו התקיימו ההבטחות שניתנו לו. קדושת המקום נובעת מכך שבעבר כִּי שָׁם נִגְלוּ אֵלָיו הָאֱלֹהִים, פועל המופיע בלשון רבים ומתייחס למלאכים שראה בסולם, או לה' עצמו. אם הכוונה לה', לשון הרבים מבטאת כבוד ואדנות, ומדגישה כי הוא מאגד בתוכו את כל הכוחות כולם, בניגוד לאלילים שיעקב סילק זה עתה ממחנהו.