לאחר מסע ארוך ושנים של גלות, יעקב שב אל המקום שבו התגלה אליו ה' בתחילת דרכו. במעמד זה הוא מכיר מחדש בקדושת האתר ומשלים את הנדר שנדר בעבר. אף ששמו שונה זה עתה לישראל, התורה משתמשת כאן בשם יעקב, ללמדנו שהשם החדש אינו מבטל לחלוטין את הישן, ושני השמות עתידים לשמש במקביל [רבנו בחיי].
ביחס לפעולת ההקמה, וַיַּצֵּב יַעֲקֹב מַצֵּבָה, נחלקו המפרשים. הגישה המרכזית בקרב חלק מהפרשנים היא שיעקב הציב את האבן כעת. מכיוון שחלפו עשרים ושתיים שנה, יעקב לא מצא את האבן המקורית שעליה ישן בדרכו לחרן, ולכן לקח אבן אחרת מאותו מקום מדויק והציב אותה [רד"ק, העמק דבר]. עצם ההקמה מחדש באותו מקום נועדה לבטא את הבנתו העמוקה והוודאית כי אתר זה נבחר באופן מיוחד לנבואה [רד"ק]. מנגד, פרשנים אחרים מסבירים כי הפועל מתייחס לעבר – יעקב כבר הציב את המצבה בצאתו לדרך, והפסוק רק מזכיר זאת כרקע לפעולות הניסוך והיציקה המתרחשות כעת [אבן עזרא, רמב"ן, רבנו בחיי, הטור הארוך].
התורה מדגישה כי מדובר במַצֶּבֶת אָבֶן. בשונה ממזבח המורכב מאבנים רבות ונועד להקרבת קרבנות, המצבה עשויה מאבן אחת בלבד ונועדה לפעולות של ניסוך [רבנו בחיי, רד"ק]. האבן הבודדת מסמלת את האחדות, ורומזת לכך שכל שבטי ישראל עתידים להתאחד לעם אחד בארצו [מלבי"ם].
המניע למעשיו של יעקב בעיתוי זה נובע מהשלמת נדרו. לאחר שה' הבטיח לו כעת את הארץ כולה, יעקב הבין שיוכל לשוב לבית אביו בשלום ללא חשש מעשיו. בכך התקיים התנאי שהציב בצאתו לדרך, ועל כן הוא ניגש לשלם את נדרו [קונטרס חיבה יתירה]. במעשה זה הוא מכין ומייעד את המקום להיות "בית אלוהים" לעתיד, בדומה לדוד המלך שהכין את מקום המקדש בגורן ארוונה היבוסי [ספורנו]. כחלק מהשלמת הנדר, יעקב אף הפריש מעשר מכל רכושו לכבוד ה' וחילק אותו לאנשים הראויים לכך בדורו [אבן עזרא, ביאור יש"ר].
כדי לקדש את האבן, וַיַּסֵּךְ עָלֶיהָ נֶסֶךְ. פעולת הניסוך, יציקת נוזלים, נעשתה לכבוד ה' [רלב"ג], ויש אומרים שהנוזל היה יין [רד"ק, ביאור שטיינזלץ] או מים [אבן עזרא, ביאור יש"ר]. השימוש ביין מבטא את הקדשת השמחה העליונה לה', ואילו המים מסמלים את ההכרה שגם הרגעים הרגילים ושגרת החיים שייכים לו [רש"ר הירש]. באשר למטרת הניסוך, יש שפירשו כי מטרתו הייתה מעשית – שטיפת האבן ורחיצתה כהכנה ליציקת השמן [אבן עזרא]. אולם אחרים חולקים ורואים בניסוך עבודת קודש של ממש, הרומזת לניסוך המים והיין שעתידים בניו לנסך בבית המקדש [ביאור יש"ר, מחוקקי יהודה], וכן סמל לשפע האלוהי שהובטח לו בנבואה [מלבי"ם].
לסיום, וַיִּצֹק עָלֶיהָ שָׁמֶן. יציקת השמן שימשה כמנחה [רד"ק] וכפעולה של משיחה וקידוש האבן לעתיד [רש"ר הירש]. השמן מסמל את משחת הקודש ומציין את ההתגלות האלוהית הנוספת לה זכה יעקב במקום זה [מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ].