ברגעי חייה האחרונים, רחל אמנו חווה צירי לידה קשים ומסכני חיים. המיילדת שניצבת לצידה מנסה לעודד את רוחה ולנחם אותה בזהות הרך הנולד.
המילה בְהַקְשֹׁתָהּ מעידה מבחינה דקדוקית על פעולה עצימה, ומבטאת את העובדה שהלידה הייתה קשה מנשוא לא רק על גופה של רחל, אלא גם על נפשה [אבן עזרא, אבי עזר, מחוקקי יהודה].
מדוע אמרה לה המיילדת אַל־תִּירְאִי וממה בדיוק חששה רחל? יש המפרשים כי הפחד היה מפני המוות עצמו. אולם, פרשנים אחרים מדגישים את צדקתה של רחל, ומסבירים כי גם בשערי מוות היא לא דאגה לעצמה, אלא חששה שמא בגלל קושי הלידה הוולד נולד מת, או שאינו בר-קיימא וראוי מבחינה רוחנית [מלבי"ם, תיבת גמא]. חשש נוסף של רחל נבע מהתפיסה כי כאשר יולדת מתה בלידתה, העובר מת לפניה, ולכן פחדה שהילד כבר אינו בין החיים [העמק דבר]. בנוסף, רחל דאגה מפני סטיגמה חברתית; היא חששה שהבריות יחשדו בה שמתה בלידתה משום שלא הקפידה על הלכות נדה. הכרזת המיילדת על לידת בן זכר נועדה לנקות אותה מחשד זה, שכן על פי המסורת, שכרן של נשים השומרות על טהרת המשפחה הוא לידת בנים זכרים [פרדס יוסף].
דברי הנחמה של המיילדת, כִּֽי־גַם־זֶ֥ה לָ֖ךְ בֵּֽן, מתפרשים במספר רבדים. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהמיילדת מזכירה לרחל את תפילתה עם לידת בנה הראשון ("יֹסֵף ה' לִי בֵּן אַחֵר"). היא מבשרת לה שתפילתה התקבלה, הילד חי, והוא אכן בן זכר. מאחר שעל פי המסורת צירי לידה של נקבה קשים ומרובים מאלו של זכר, רחל הניחה שייסוריה מעידים על לידת בת. המיילדת מרגיעה אותה שלמרות הכאב העצום, נולד לה בן [ספורנו]. יתרה מכך, מאחר שלידת בן זכר נחשבה לפחות מסוכנת, המיילדת ניסתה לטעת בה תקווה שהיא לא תמות ותזכה לגדל אותו [אור החיים].
המילה גַּם מצביעה על תוספת ליוסף [רש"י], אך גם רומזת להיריון חריג הכולל תאומים [אור החיים]. על פי מסורת חז"ל, עם כל אחד משבטי ישראל נולדה אחות תאומה, אך עם בנימין נולדה תאומה יתרה [רש"י]. מדוע זכה בנימין בתוספת זו? יש המסבירים זאת מבחינה רעיונית: יוסף הוא ה"ראש" ולכן לא נולדה עמו תאומה כלל, ואילו בנימין הוא ה"סוף" וההשלמה של כלל השבטים, ולכן נולדו עמו שתי תאומות המבטאות השלמה כפולה [גור אריה]. דעה נוספת גורסת כי התאומה הנוספת נועדה במקור להיוולד עם דינה, אך המתינה ונולדה כעת עם בנימין בעקבות תפילתה של לאה [משכיל לדוד]. כדי ליישב מסורת זו של לידת בנות תאומות עם מניין שבעים הנפשות שירדו מאוחר יותר למצרים (שם הן אינן מוזכרות), יש להניח כי אותן תאומות מתו לפני הירידה למצרים או שנישאו לאנשי כנען [ברכת אשר על התורה].
לבסוף, ייתכן שהמילה גַּם נאמרה כדי לטעת ברחל תקווה שהיא תשרוד ותלד בעתיד ילד שלישי, ובכך תגשים את הבטחת ה' ליעקב להעמיד "גוי וקהל גויים" [אלשיך].