לאחר חזרתו של יעקב לארץ כנען והשלמת בניית משפחתו עם הולדת בנימין, מתרחש משבר פנימי עמוק בתוך האוהל המשפחתי. המאורע מתרחש בעיתוי רגיש, ויש המקשרים את התקלה שאירעה לעובדה שיעקב התעכב בדרכו ולא מיהר לשוב אל יצחק אביו שבחברון [מזרחי, שפתי חכמים, ביאור יש"ר, קונטרס חיבה יתירה]. הכתוב פותח במילים וַיְהִי בִּשְׁכֹּן יִשְׂרָאֵל, ללמדנו שמעבר דירתו של יעקב היה איטי וכבד בשל המקנה והרכוש הרב, עד שמסעו דמה לישיבת קבע [רד"ק]. בנוסף, השימוש בשם "ישראל" מרמז על כך שיעקב היה באותה עת שקוע בעניינים רוחניים ומנותק מהליכות העולם, מה שאפשר למשבר להתחולל [העמק דבר].
במוקד הסערה עומד מעשהו של ראובן. המילים וַיִּשְׁכַּב אֶת בִּלְהָה עוררו דיון נרחב בקרב המפרשים. מיעוט מן הפרשנים נוקט בגישה כפשוטה, ולפיה ראובן אכן קיים יחסים עם בלהה. לפי קו חשיבה זה, ראובן טעה לחשוב שהדבר מותר לו משום שבלהה מוגדרת כפִּילֶגֶשׁ – אישה המיוחדת לאדם ללא כתובה וקידושין – ולא כאשת אב מלאה [רד"ק, אבן עזרא, נתינה לגר].
לעומת זאת, הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שראובן מעולם לא חטא במעשה פיזי של שכיבה, אלא פגע בסדרי הבית ובלבל את יצועי אביו, והתורה החמירה עמו וייחסה לו את המעשה כאילו שכב עמה. המניע המרכזי למעשהו היה תביעת עלבון אמו לאה. לאחר פטירת רחל, העביר יעקב את מיטתו הקבועה לאוהלה של בלהה, שפחת רחל. ראובן, בכורה של לאה, ראה בכך פגיעה קשה בכבוד אמו, מתוך תפיסה שאם בחייה של רחל היא נחשבה לצרה לאמו, לא ייתכן שכעת שפחתה תתפוס את המקום המרכזי בבית [רש"י, תורה תמימה, שפתי חכמים, חומש קה"ת].
מניעים נוספים מיוחסים לראובן: ייתכן שפעל מתוך חרדה למעמדו כיורש, מחשש שיעקב יוליד בנים נוספים מבלהה שיקטינו את חלקו הכפול בנחלה כבכור [רמב"ן, צאינה וראינה]. פרשנות אחרת שמה דגש על המילה וַיֵּלֶךְ, המורה על יציאה החוצה אל המרחב הציבורי. לפי פירוש זה, החטא של ראובן היה פגיעה פומבית בכבודה של בלהה, בכך שכינה אותה בחוצות בשם פִּילֶגֶשׁ, אף על פי שהייתה אשתו החוקית של יעקב, ובכך השפיל אותה לעיני כול [הכתב והקבלה]. יש אף המדקדקים בלשון וַיִּשְׁכַּב ומסבירים כי שורש המילה מצביע כאן על עקירה והזזה ממקום למקום, כלומר עקירת המיטה, ולא על שכיבה ממשית [ריב"א, חזקוני, דעת זקנים].
תגובתו של יעקב מקופלת במילים וַיִּשְׁמַע יִשְׂרָאֵל. יעקב שמע על חילול כבודו, אך הפגין ענווה עצומה ואיפוק רב. הוא לא הגיב מיד, לא גירש את ראובן מביתו ולא מנע ממנו את חלקו בנחלה באותו הרגע [רמב"ן, ביאור יש"ר]. יעקב כבש את כעסו והמתין עד לשעת צוואתו לפני מותו כדי להוכיח את ראובן ולקחת ממנו את הבכורה [רשב"ם, רד"ק, שד"ל]. בעקבות אירוע זה, יש הסבורים כי יעקב פרש לחלוטין מחיי אישות והקדיש את שארית ימיו לעבודת ה' [רד"ק, רא"ש].
סיומו של הפסוק, וַיִּהְיוּ בְנֵי יַעֲקֹב שְׁנֵים עָשָׂר, מחובר לאירוע הקשה כדי להעביר מסר כפול. ראשית, הכתוב מדגיש שעל אף מעשהו החמור של ראובן, הוא לא נדחה מהמשפחה. כל שנים עשר הבנים נותרו שווים במעלתם ובקדושתם, וראובן נמנה עמהם ואף נספר כראשון [רש"י, ספורנו, רבנו בחיי]. שנית, תוספת זו באה להבהיר כי לאחר מעשה זה יעקב לא הוליד ילדים נוספים, ובכך התקבע מספרם הסופי של השבטים, מיד לאחר שנולד בנימין והושלמה המיטה [רמב"ן, רד"ק, חזקוני]. זו גם הסיבה שבעלי הטעמים חיברו את תגובת יעקב וספירת הבנים לפסוק אחד רציף, כדי לרמוז שראובן שמר על מקומו במניין השבטים למרות הכול [רמב"ן, מנחת שי].