עם הולדתו של בנימין, הושלם מניין בני המשפחה לשנים עשר. התורה המתינה עד לשלב זה כדי למנות את כל האחים יחד, מבלי להפסיק את הרצף הסיפורי [רשב"ם, רד"ק]. בולטת במיוחד ההדגשה בְּכוֹר יַעֲקֹב רְאוּבֵן, המופיעה מיד לאחר תיאור מעשהו החמור של ראובן עם בלהה.
הפרשנים מציעים מספר דרכים להבין מדוע התורה ממשיכה לעטר את ראובן בתואר הבכורה למרות מעשיו. גישה אחת מסבירה זאת מבחינה כרונולוגית ומשפטית: הבכורה לא ניטלה מראובן בפועל עד סמוך למות אביו [ביאור יש"ר, ביאור שטיינזלץ]. מבחינה רוחנית, תשובתו התקבלה בשמיים, ובעולם הזה מעמדו נשמר עד שיעקב הפקיע אותו ממנו באופן רשמי [ספורנו].
גישה אחרת רואה באזכור הבכורה דווקא סנגוריה על ראובן. הסמיכות למעשה בלהה נועדה ללמד שראובן לא חטא במעשה עצמו. עצם היותו הטיפה הראשונה של יעקב השרישה בו טהרה שהרחיקה אותו ממעשה מתועב שכזה, וההוכחה לכך היא שהתורה מונה אותו מיד יחד עם שאר אחיו השלמים [אור החיים].
הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שראובן איבד רק חלק מזכויות הבכורה, אך שמר על אחרות. למרות הקלקול, ה' אינו ממהר לעקור שלשלת יוחסין, וראובן שמר לעד על בכורת היוחסין. העונש התבטא בכך שהפסיד את בכורת הכבוד והשבטים לטובת יוסף, שזכה להעמיד שני שבטים נפרדים [רד"ק, רבנו בחיי, רש"י].
למרות אובדן זה, ראובן נותר הבכור לעניינים אחרים: הוא תמיד נמנה ראשון בסדר השבטים, והוא נחשב בכור לעבודת המקדש, שכן שמו נחקק ראשון על החושן והאפוד של הכהן הגדול [רש"י, שפתי חכמים, רבנו בחיי].
באשר לזכות הירושה הכספית, מתקיימת מחלוקת. בעוד שיש הסבורים כי ראובן איבד גם את בכורת הממון [רד"ק, רבנו בחיי], אחרים טוענים כי הוא נותר הבכור גם לנחלה [רש"י]. כדי ליישב טענה זו עם העובדה שיוסף הוא שקיבל פי שניים בנחלת ארץ ישראל, מוסבר כי יוסף אכן קיבל את הבכורה בחלוקת הארץ, אך ראובן הוא שקיבל פי שניים בנכסיו האישיים והפרטיים של יעקב אביו [הדר זקנים].