הצבת גלעד על מקום מנוחתה של רחל אמנו אינה רק מעשה של אבלות פרטית, אלא פעולה בעלת משמעות היסטורית ולאומית עמוקה. יעקב מעמיד ציון דרך פיזי שנועד לקשר בין האם לבניה לאורך דורות של גלות וגאולה.
המילה מַצֵּבָה מתארת אבן המוקמת במטרה לציין ולהבליט את מקום הקבר [ביאור יש"ר]. באשר למילה קְבֻרָתָהּ, הפרשנים דנים מדוע לא נכתב בפשטות "קברה". הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שאין הבדל משמעותי בין המילים, ושתיהן מתארות את מקום הקבר הפיזי ולא את פעולת הקבורה עצמה [אבן עזרא, רלב"ג, אבי עזר]. עם זאת, יש המדייקים כי המילה "קבר" מתארת את החלל שנכרה באדמה עוד בטרם הונח בו המת, ואילו המילה "קבורה" מתארת את המקום לאחר שהושלמה בו פעולת הטמנת המת [העמק דבר]. דעה נוספת מציעה כי המילה מבטאת את כלל העסק וההשתדלות סביב הקבורה, שעליהם רצה יעקב להציב אות עולם [מחוקקי יהודה].
הקמת המצבה נבעה ממספר מניעים. מבחינה מעשית, מכיוון שרחל נקברה על אם הדרך ולא במקום מוסדר, היה צורך בסימן בולט כדי לזהות את המקום ולמנוע את חילול הקבר וחיטוט בו [ספורנו, ביאור יש"ר]. מבחינה רוחנית ולאומית, הפרשנים מציינים את הכלל לפיו אין צורך להקים מצבות לצדיקים, שכן מעשיהם ודבריהם הם הזיכרון האמיתי שלהם. מכיוון שרחל לא נזקקה לאבן שתשמר את זכרה, המצבה לא הוקמה עבורה אלא עבור בניה. משום כך הכתוב מדגיש כי זו מַצֶּבֶת קְבֻרַת רָחֵל ולא "מצבת רחל", שכן המטרה הייתה לציין את המיקום בלבד [מלבי"ם, פרדס יוסף].
ייעודה המרכזי של המצבה הוא לשמש מוקד תפילה לדורות. בניגוד לנשים גדולות אחרות כדוגמת שרה ומרים שלא הוקמה להן מצבה, יעקב קבר את רחל במקום גלוי ולא בתוך מערה סגורה. הוא עשה זאת מתוך קביעה נבואית, כדי שכאשר עם ישראל יצא לגלות ויעבור באותה הדרך, הבנים יוכלו למצוא את הקבר בקלות, להשתטח עליו ולבקש רחמים, ורחל תוכל לראות בצערם ולעורר עליהם רחמים [שפתי כהן, פרדס יוסף, מלבי"ם].
הביטוי עַד הַיּוֹם מעיד על כך שהמצבה נותרה עומדת וקיימת בזמן כתיבת התורה [בכור שור]. מסורת מיקום הקבר נשמרה והועברה מדור לדור כדי שישראל ידעו לדרוש את המקום [אם למקרא], והיא אכן מוזכרת בתקופות מאוחרות יותר, כגון בשיחתו של שמואל הנביא עם שאול המלך [רשב"ם, ביאור שטיינזלץ]. גם אם מראה המצבה השתנה עם השנים, היא חודשה בכל דור ודור. בניגוד למצבות רגילות שנועדו לשמר את זכר המת, כאן נוצר היפוך מרתק: זכרה של רחל הצדקת הוא זה ששימר את המצבה והשאיר אותה קיימת לנצח [מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ].