לקראת העלייה לבית אל, יעקב מכין את מחנהו למעמד רוחני נשגב של עמידה מול ה'. הכנה זו דורשת תהליך עמוק של היטהרות ושינוי, הכולל לא רק את משפחתו המצומצמת אלא גם את עבדיו, שפחותיו וכל הנלווים אליו [רד"ק, ביאור שטיינזלץ]. הפסוק מציג שלושה שלבים עוקבים של היזדככות הדרגתית מן החוץ אל הפנים, ומן הפנים אל החוץ: סילוק העבודה הזרה, טהרת הגוף והחלפת הבגדים.
השלב הראשון הוא הָסִרוּ אֶת אֱלֹהֵי הַנֵּכָר. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שמדובר בפסילים ובתכשיטים, כדוגמת נזמים, שנלקחו כשלל מן העיר שכם. המילה הַנֵּכָר מבטאת זרות, הכחשה ומהות שאינה שייכת לקדושה [הכתב והקבלה, ביאור יש"ר]. אף על פי שמבחינה הלכתית ייתכן שהגויים כבר ביטלו את העבודה הזרה והיא הותרה בהנאה כדי להתיך את הכסף והזהב, יעקב החמיר ודרש לסלק אותה לחלוטין. הוא לא רצה שייהנו משום דבר שהיה קשור לעבודה זרה, כדי להתרחק ממנה לחלוטין ולמען טהרת הקודש [רד"ק, ספורנו, רבינו בחיי]. פרשנים אחרים מסבירים שיעקב חשש שהעבודה הזרה כלל לא בוטלה כראוי, שכן נשים וילדים שנשבו אינם יכולים מבחינה הלכתית לבטל עבודה זרה, או שהיו אלה פסילים מוסתרים, ולכן דרש לבדוק היטב ולבער הכל [אור החיים, העמק דבר].
לצד הפירוש המעשי, קיימת גישה רוחנית וסמלית. הפרשנים מדייקים שיעקב אמר אֲשֶׁר בְּתֹכְכֶם ולא "אשר בידכם". בכך הוא רומז ל"אל הזר" הנמצא בתוך גופו של האדם, הלא הוא היצר הרע, המחשבות הזרות והמידות הרעות. יעקב דורש מהם קודם כל לתקן את חטא ההרהור ולעשות תשובה שלמה בלבם טרם העלייה לבית אל [כלי יקר, מלבי"ם, חתם סופר].
השלב השני הוא וְהִטַּהֲרוּ. ברמה הפיזית וההלכתית, הכוונה היא לרחיצת הגוף וטבילה במים כדי להיטהר מטומאת העבודה הזרה, שכן עבודה זרה מטמאה אדם וכלים, או כדי להיטהר מטומאת החללים של העיר שכם [אבן עזרא, רש"י, רד"ק, אור החיים]. ברמה הרוחנית, הטהרה מסמלת את עזיבת החטא, שכן העוון עצמו קרוי טומאה, והחזרה בתשובה מביאה לטהרת הנפש [רבינו בחיי, קונטרס חיבה יתירה].
השלב השלישי והאחרון הוא וְהַחֲלִיפוּ שִׂמְלֹתֵיכֶם. הגישה המעשית מסבירה כי הבגדים עצמם נטמאו במגע עם העבודה הזרה או עם המתים, או שמא היו אלה בגדים ששימשו במקור לפולחן זר, ולכן חובה להחליפם [רש"י, מזרחי, אור החיים]. בנוסף, מפסוק זה לומדים את החובה לגשת לתפילה במקום קבוע כאשר הגוף והמלבושים נקיים [אבן עזרא]. המילה שִׂמְלֹתֵיכֶם מתייחסת ספציפית לבגד העליון, שאותו יש להחליף לכבוד המקום והיום, בדומה להכנות של עם ישראל לקראת מתן תורה בהר סיני [העמק דבר, רש"ר הירש].
גם כאן, הגישה הרוחנית רואה בבגדים משל למעשיו ולמידותיו של האדם. כשם שהבגד עוטף את הגוף, כך המעשים עוטפים את האדם. החלפת השמלות מסמלת את התיקון המעשי, עזיבת המידות הרעות ולבישת לבוש של מעשים טובים, שהרי אין לבוא אל שער המלך בלבוש המלוכלך בחטא ובעוון [כלי יקר, מלבי"ם].