ברגעיה האחרונים של רחל, מתרחש מעבר טרגי בין חיים חדשים שבאים לעולם לבין חייה שלה שמגיעים לקצם. תיאור פטירתה במילים בְּצֵאת נַפְשָׁהּ כִּי מֵתָה מלמד כי היא קראה לילד בשמו בעודה גוססת, רגע לפני שאיבדה כל תקווה ומתה [רד"ק, ביאור יש"ר]. התוספת "כי מתה" משמשת כמאמר מוסגר המאשר שאכן מיד לאחר מכן היא הלכה לעולמה [ביאור יש"ר]. עם זאת, יש המפרשים כי התרחש כאן תהליך כפול: רחל התעלפה ונפשה יצאה, ולאחר מכן חזרה אליה הכרתה לזמן קצר כדי לקרוא לבנה בשם, ואז מתה סופית [הטור הארוך, חזקוני, פענח רזא]. מעבר לכך, עצם השימוש בביטוי "בצאת נפשה" מצביע על כך שהמוות אינו חידלון מוחלט, אלא מעבר של הנפש ממצב אחד למצב אחר, מה שמרמז על נצחיות הנשמה והישארותה גם לאחר המוות [ביאור יש"ר].
מתוך ייסורי הגסיסה, וַתִּקְרָא שְׁמוֹ בֶּן־אוֹנִי. הפרשנים נחלקים לשתי גישות מרכזיות בהבנת המילה "אוני". הגישה הראשונה מפרשת זאת מלשון אבלות ויגון, כלומר "בן אבלי" [רמב"ן, אבן עזרא, ביאור יש"ר]. הגישה השנייה מפרשת זאת מלשון צער וכאב פיזי, על שם הייסורים הקשים שחוותה בלידתו [רש"י, רד"ק, הטור הארוך]. פירוש נוסף קושר את המילה לכוח ועוצמה, מתוך תפיסה שהרך הנולד נטל את כוחה וחיותה, או לחלופין, שהיא הורישה לו את כוחה במותה [העמק דבר, מלבי"ם]. דעה ייחודית מציעה כי השם מבטא את צערה ופחדה של רחל שמא היא נענשת ומתה משום שנישאה ליעקב יחד עם אחותה [חומת אנך].
למרות בקשתה של רחל, וְאָבִיו קָֽרָא־ל֥וֹ בִנְיָמִֽין. יעקב סירב להעניק לבנו שם שמנציח אבל ומוות, אך עם זאת רצה לכבד את בחירתה של אשתו. לפיכך, הוא בחר לתרגם את המילה "און" ממשמעות של יגון למשמעותה החיובית – כוח וגבורה [רמב"ן, בכור שור, ביאור יש"ר, אם למקרא]. כיוון שהיד הימנית מסמלת כוח, הצלחה וגבורה, הוא קרא לו "בנימין" – בן הכוח [רמב"ן, מלבי"ם, ביאור יש"ר]. גישה שונה לחלוטין מסבירה את השם על רקע גיאוגרפי: המילה "ימין" פירושה דרום. בנימין היה הבן היחיד שנולד בארץ כנען, הנמצאת דרומית לארם נהריים, ולכן נקרא "בן דרום" [רש"י, רלב"ג, הטור הארוך], אם כי ישנה מחלוקת בין הפרשנים האם גבולות ארץ ישראל אכן ממוקמים מדרום לארם [רמב"ן, מזרחי]. פירוש שלישי מציע כי "בנימין" הוא למעשה "בן ימים", כלומר בן זקונים, שיהיה חביב על יעקב וישמש לו כמשענת ויד ימין לעת זקנתו [רשב"ם, רד"ק, רא"ש, חזקוני]. משום חשיבות הדרשה של המילה "ימין", נכתב השם בפסוק זה באופן חריג בכתיב מלא עם האות יו"ד, כדי להדגיש את סיבת קריאת השם [רש"י, תורה תמימה].