פסוק זה מתאר רגע מכונן של התגלות אלוהית, שבו ה' מעניק ליעקב ברכה עמוקה הנוגעת לעתיד משפחתו ולעיצובו של עם ישראל. הברכה טומנת בחובה הבטחות להתרבות, למבנה הלאומי העתידי ולריבונות.
אני אל שדי: ה' בוחר להציג את עצמו בשם זה דווקא כאן כדי להעיד על כוחו המוחלט לנצח את חוקי הטבע, כפי שבא לידי ביטוי בכך שפקד את האמהות שהיו עקרות [רד"ק]. שם זה מסמל את ההשגחה הפרטית ואת הנסים הנסתרים שילוו את יעקב [מלבי"ם]. בנוסף, זוהי הצהרה של ה' כי הוא בעל הברכות, והוא הראוי והיכול לברך [רש"י, מזרחי]. יש מן הפרשנים שרואים בפתיחה זו מעין שבועה אלוהית, המבטיחה שה' אינו זקוק להכנות טבעיות כדי לקיים את הבטחתו [ספורנו].
פרה ורבה: למרות שהמילים מנוסחות כציווי, הפרשנים מסכימים כי מדובר למעשה בברכה ובהבטחה, שכן יעקב לא הוליד ילדים נוספים לאחר מכן מלבד בנימין [אבן עזרא, העמק דבר, שד"ל]. ברכה זו מתייחסת בראש ובראשונה ללידתו של בנימין, ואף על פי שרחל כבר הייתה מעוברת באותה עת, הברכה חלה עליו [רש"י, בכור שור, ביאור יש"ר]. במובן הרחב יותר, זוהי הבטחה היסטורית שזרעו של יעקב לא יכלה לעולם בידי האומות, ולכן אל לו לחשוש מלהתרבות גם בזמנים של גזרות קשות [ספורנו].
גוי וקהל גוים: חלק זה של הפסוק טומן בחובו משמעות כפולה. מצד אחד, הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שיש כאן רמז מדויק לשבטים שעתידים להתווסף למניין בני יעקב: המילה "גוי" רומזת לבנימין שטרם נולד, והצירוף "קהל גוים" מצביע על אפרים ומנשה, בניו של יוסף, שעתידים להיחשב כשבטים בפני עצמם.
מצד שני, במבט לאומי רחב, המילה "גוי" מבטאת את ייעודם של בני יעקב להיות אומה אחת מיוחדת ומאוחדת. הצירוף "קהל גוים" מסמל את החלוקה הפנימית לשנים עשר שבטים שונים. כל שבט ייצג אופי ייחודי משלו כמו אנשי צבא, סוחרים, חקלאים ואנשי רוח, ויחד הם ירכיבו שלמות לאומית אחת ומגוונת שתפיץ את האמונה בה' בעולם [רד"ק, רש"ר הירש, ביאור יש"ר].
ומלכים מחלציך יצאו: הברכה נחתמת בהבטחה לריבונות ומנהיגות. המשמעות הפשוטה היא שיעקב יזכה שמלכים הגונים וראויים יצאו מזרעו, והאומה לא תצטרך להיות כפופה לשלטון של מלך נכרי [ספורנו, ביאור יש"ר]. עם זאת, המילה "מחלציך" (מגופך) מדגישה יציאה של צאצאים שטרם נולדו. מכיוון שרק בנימין טרם נולד באותו רגע, הפרשנים מסבירים שהבטחה זו מכוונת במדויק לשני המלכים הראשונים של ישראל, שאול ואיש בושת, שיצאו משבט בנימין. הבטחה זו אף שימשה לימים את אבנר בן נר כהצדקה להמלכתו של איש בושת [רש"י, רד"ק, בכור שור, הדר זקנים].