הבטחת הארץ ליעקב מהווה חוליה מקשרת בשרשרת הברית של האבות, ומעניקה תוקף כפול ומחודש לבעלותו ולבעלות זרעו על הארץ.
הפסוק פותח במילה נָתַתִּי בלשון עבר, אף שהארץ טרם נכבשה, משום שמאמרו והבטחתו של ה' נחשבים כמעשה עשוי [ברכת אשר על התורה]. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שההבטחה המחודשת ליעקב באה להוסיף את יסוד השבועה. כשם שהארץ ניתנה לאברהם וליצחק בשבועה מוחלטת המבטיחה שחטאים לא יגרמו לביטול המתנה, כך כעת מקבל יעקב את אותה שבועה אלוקית [רמב"ן, הטור הארוך, ביאור יש"ר, ברכת אשר על התורה]. בנוסף, אזכורם של אברהם ויצחק יחד מלמד כי ליצחק הייתה זכות רוחנית ייחודית שנוספה על זו של אברהם, וזכות זו עוברת כעת בשלמותה ליעקב [אור החיים].
חלקה השני של ההבטחה מעורר שאלה, שכן התורה כופלת את לשון הנתינה: לְךָ אֶתְּנֶנָּה ולאחר מכן שוב וּלְזַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ אֶתֵּן. הפרשנים מציעים מספר זוויות להבנת כפילות זו, המשלימות זו את זו:
מבחינת מהות הבעלות, ההבטחה ליעקב עצמו (לְךָ אֶתְּנֶנָּה) חלה מיד, ומשמעותה היא שהארץ שייכת לו מבחינה משפטית ומוסרית, כך שאם יבחר לכבוש אותה לא ייחשב הדבר כגזל בידו. יתרה מכך, הנתינה ליעקב היא אחיזה עצמאית בארץ, ולא רק צינור להעברת הנחלה לדורות הבאים. לעומת זאת, ההבטחה לזרעו (וּלְזַרְעֲךָ... אֶתֵּן) מתייחסת למימוש הפיזי בעתיד, כאשר בניו יירשו, יכבשו וישבו בארץ בפועל [אור החיים, רד"ק, ביאור יש"ר].
מבחינת היקף הנחלה, ישנה הבחנה גיאוגרפית בין שתי הנתינות. הנתינה הראשונה מתייחסת לארץ כנען בגבולותיה המוכרים והמוגדרים, הניתנת ליעקב בלבד ולא לעשו ולישמעאל. אולם הנתינה השנייה, המכוונת לזרעו באחרית הימים, נאמרה באופן סתמי וללא גבולות, והיא רומזת לכך שנחלתם העתידית תתרחב ותקיף את כל העולם [ספורנו, אלשיך].
גישות נוספות רואות בכפילות הנתינה רמז לחלוקות היסטוריות או גיאוגרפיות של הארץ. יש המפרשים כי הכפילות מלמדת על שתי חלוקות שונות של הארץ שיתרחשו בעתיד: האחת בימי יהושע בן נון, והשנייה באחרית הימים, כאשר בשתיהן יקבלו שבטי אפרים ומנשה נחלות נפרדות [העמק דבר]. מנגד, יש המציינים כי ריבוי לשונות הנתינה בפסוק רומז לחלוקתה הגיאוגרפית של הארץ לשלושה חבלים מרכזיים: יהודה, עבר הירדן והגליל [ברכת אשר על התורה].
לבסוף, על דרך הסוד, יש הרואים בשתי ההבטחות שילוב של רוח וחומר: האזכור הראשון של הארץ מכוון למידה רוחנית עליונה שבה התברכו האבות, בעוד האזכור השני מכוון לארץ ישראל הפיזית שעתידה להינתן לזרעו [רבנו בחיי].