בדרכם אל הקודש, בני ביתו של יעקב עוברים תהליך של היטהרות רוחנית עמוקה ומוסרים לידיו את כל סממני העבודה הזרה שברשותם. הכתוב מציין כי הם מסרו לא רק את הפסילים עצמם, שכללו את התרפים שגנבה רחל ואת שלל העיר שכם [קונטרס חיבה יתירה], אלא גם אֵת כָּל אֱלֹהֵי הַנֵּכָר אֲשֶׁר בְּיָדָם וְאֶת הַנְּזָמִים אֲשֶׁר בְּאָזְנֵיהֶם. אזכור הנזמים מעורר תהייה, והפרשנים מציעים לכך כמה כיוונים. גישה אחת מסבירה כי מדובר בנזמים שהיו מקושטים בצלמי אלילים או ששימשו במובהק לעבודה זרה [ביאור יש"ר, הכתב והקבלה, שטיינזלץ]. לעומת זאת, קבוצת פרשנים אחרת מציעה קריאה מפתיעה, לפיה המילים אֲשֶׁר בְּאָזְנֵיהֶם אינן מתייחסות לאוזני בני אדם, אלא לאוזניהם של אלוהי הנכר עצמם, כלומר נזמים שהיו ענודים על הפסילים כתכשיט [בכור שור, חזקוני, חומת אנך, ברכת אשר]. כיוון רעיוני נוסף רואה במסירת הנזמים אקט של חזרה בתשובה והכנעה; בני יעקב הסירו את תכשיטיהם כאות לאבלות ולהתפרקות מן החטא והיצר הרע, לקראת עלייתם לבית אל [חתם סופר, קונטרס חיבה יתירה].
לאחר קבלת החפצים, הפסוק מתאר כי וַיִּטְמֹן אֹתָם יַעֲקֹב. פעולת ההטמנה באדמה מעוררת דיון נרחב בקרב המפרשים, שכן על פי דין תורה, עבודה זרה דורשת השמדה מוחלטת כגון שריפה, פירור וזריקה לרוח או לים, ולא רק קבורה. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהפסילים הללו כבר בוטלו על ידי בעליהם הגויים בשכם, אפילו בעל כורחם, ולכן מבחינה הלכתית הם הותרו בהנאה ולא דרשו השמדה. יעקב בחר לקבור אותם רק כחומרא יתרה של טהרת הקודש, כדי להרחיק מלב בניו כל זכר לעבודה זרה בטרם יקריבו קורבנות לה' [רמב"ן, ספורנו, העמק דבר].
מנגד, יש המסבירים את ההטמנה באילוצים מעשיים. יעקב היה בדרכו, רחוק מים המלח, ולא רצה להתעכב כדי לשרוף את הפסילים מחשש שהעשן ימשוך את תשומת לבם של עמי הסביבה ויסכן את משפחתו, ולכן בחר בפתרון המהיר והקל של קבורה [רבנו בחיי, שפתי חכמים, צאינה וראינה]. דעה ייחודית נוספת טוענת כי יעקב שמר את הפסילים כעדות; אם יבואו עמי כנען בטענות על הרס שכם, הוא יוכל להוציא את הפסילים ולהוכיח שאנשי שכם הפרו את ההסכם לעזוב את האלילות [יריעות שלמה, הטור הארוך]. מכל מקום, ההטמנה נועדה למנוע תקלה, כדי שאיש לא ימצא אותם בעתיד וישתמש בהם [רד"ק].
המקום שנבחר להטמנה הוא תַּחַת הָאֵלָה אֲשֶׁר עִם שְׁכֶם. המפרשים מבארים כי הָאֵלָה היא מין אילן סרק שאינו עושה פירות [רש"י, מזרחי]. הבחירה לקבור דווקא תחת עץ כזה אינה מקרית; זהו מקום שאינו מיועד לעיבוד חקלאי או לזריעה, וכך הובטח שהפסילים לא יתגלו בטעות על ידי חורשים בעתיד [רמב"ן, שפתי חכמים]. המילים עִם שְׁכֶם מתפרשות כסמוך וקרוב לעיר שכם, ולא בתוכה ממש [רש"י, רד"ק, מזרחי].
מסורת מדרשית קושרת את הפסילים שהטמין יעקב להיסטוריה המאוחרת של האזור, ומזהה אותם כעבודה זרה בדמות יונה. על פי מסורת זו, אותה דמות יונה התגלתה לימים על ידי השומרונים שמצאו אותה בראש הר גריזים הסמוך לשכם, והפכו אותה לאובייקט פולחן [הדר זקנים, דעת זקנים, תורה תמימה].