הסתלקותו של יצחק אבינו מן העולם חותמת תקופה, ומתוארת כפרידה שלווה ושלמה שלאחריה מתאחדים שני בניו כדי לחלוק לו כבוד אחרון. אף על פי שפסוק זה חותם את סיפור חייו של יצחק, מוסכם על הפרשנים כי מבחינה כרונולוגית מיתתו התרחשה שנים רבות לאחר מכן, למעשה שתים עשרה שנה לאחר מכירת יוסף [רש"י]. התורה בחרה להקדים ולתאר כאן את פטירתו כדי לסיים את פרשת חייו בטרם תעבור לפרט את תולדות עשו ויעקב [ביאור יש"ר, ביאור שטיינזלץ], והמילה היתרה יִצְחָק באה לרמוז כי הפסוק נכתב שלא במקומו ההיסטורי [משכיל לדוד]. הכתוב מבקש להדגיש שיצחק זכה לראות בשובו של יעקב בנו המבורך, ורק לאחר מכן הלך לעולמו [ביאור יש"ר].
התורה מתארת את מיתתו ברצף פעלים: וַיִּגְוַע יִצְחָק וַיָּמָת וַיֵּאָסֶף אֶל־עַמָּיו. גוויעה היא מונח המיועד למיתת צדיקים [אלשיך], והיא מבטאת מוות שלֵו שבו הנפטר כביכול שב ומתכנס אל משפחתו ואל נפשות הוריו [ביאור שטיינזלץ]. מעבר לכך, המונח וַיֵּאָסֶף אֶל־עַמָּיו טומן בחובו משמעות עמוקה המעידה על הישארות הנפש. אין זו רק העתקה ממקום למקום, אלא חזרה של הנשמה אל מקורה הרוחני ואל קבוצת הנשמות הדומות לה בטבען ובמעשיהן בעולם הבא. בניגוד לרשעים שעליהם נאמר עונש של כריתה מהשורש הרוחני, נשמתו של הצדיק נאספת ומתאחדת מיד עם בני מחיצתה, ללא צורך במירוק חטאים [אם למקרא, אלשיך].
מצבו של יצחק בעת פטירתו מתואר במילים זָקֵן וּשְׂבַע יָמִים. זהו תואר של שבח המיוחד לצדיקים [קיצור בעל הטורים], המעיד על כך שהגיע לגיל מופלג [ביאור שטיינזלץ] ושהשיג את כל חפצו בחייו. נפשו הייתה שבעה בשמחה וברב כול, ללא תחושת החמצה או חרטה על דברים שלא הספיק לעשות [ביאור יש"ר].
במעמד הקבורה נאמר וַיִּקְבְּרוּ אֹתוֹ עֵשָׂו וְיַעֲקֹב בָּנָיו. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהתורה מקדימה את שמו של עשו לשמו של יעקב משום שעשו היה הבכור הביולוגי. יעקב נהג בו כבוד ונתן לו לצעוד לפניו, במיוחד לאור העובדה שהשלימו ביניהם. יש שרואים בכך ביטוי לחששו של יעקב מעשו בעקבות נטילת הברכות [צאינה וראינה], ויש שלומדים מכך שיעקב לא הפיק כל תועלת חומרית או מעמדית מן הבכורה, וויתר מרצונו על הבכורה הטקסית לטובת אחיו הגדול [רש"ר הירש].
סדר זה בולט במיוחד לאור ההשוואה לקבורת אברהם, שם נאמר "ויקברו אותו יצחק וישמעאל", אף שישמעאל היה הגדול. הפרשנים מסבירים את ההבדל בכך שיצחק היה בן הגבירה וישמעאל בן השפחה, ולכן יצחק קדם, ואילו כאן עשו ויעקב הם שניהם בניה של אותה אם, ולכן הגיל הוא שקבע את הסדר [רשב"ם, בכור שור, חזקוני]. דעה נוספת גורסת שהקדמת עשו נובעת מאהבתו המיוחדת של יצחק אליו [פענח רזא], או משום שעשו, בניגוד לישמעאל, לא חזר בתשובה ולכן לא חלק כבוד ליעקב אלא לקח את הבכורה לעצמו [אלשיך].
לבסוף, הכתוב אינו מציין היכן בדיוק וַיִּקְבְּרוּ אֹתוֹ, בניגוד לקבורת אברהם ויעקב שבהן צוין המקום במפורש. הסיבה לכך היא שאברהם ויעקב הובאו לקבורה ממקום רחוק, ואילו יצחק חי ונפטר בחברון, ולכן היה זה טבעי ומובן מאליו ששני בניו קברו אותו שם, בקבר אבותיו שבמערת המכפלה [ביאור יש"ר, ברכת אשר על התורה].