הנרטיב המקראי מעתיק את המוקד מסיפור חייו של יצחק, ופונה לפרט את השתלשלות היוחסין וההיסטוריה של בנו הבכור. מעבר זה נועד להדגים כיצד ברכותיו של יצחק לעשו נשאו פרי והתממשו לכדי כוח, עושר ושושלת של אלופים ומלכים, ובמקביל להציב תשתית להבנת הפערים התיאולוגיים והמוסריים העמוקים בין צאצאיו לבין בני יעקב. תוספת האות וי"ו במילה וְאֵלֶּה משמשת כחוליה מקשרת, המלמדת שכשם שפורטו קודם לכן תולדות יעקב, כך כעת מפורטות תולדות עשו [חזקוני].
הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהמילה תֹּלְדוֹת מתייחסת לצאצאיו של עשו ולסדר השתלשלות האומות, שכן התורה מפרטת את יוחסין אלו כדי ללמד את סדר העולם וההיסטוריה [הדר זקנים]. עם זאת, יש המרחיבים את משמעות המילה גם לקורותיו, ענייניו והמאורעות שאירעו לו במהלך חייו [ספורנו].
הקביעה הוּא אֱדוֹם מבהירה כי עשו הוא אבי האומה האדומית, והגוי שיצא ממנו נושא את שמו [אבן עזרא, רד"ק, ביאור יש"ר, מחוקקי יהודה]. כינוי זה דבק בו משום שנולד אדמוני, ובעיקר בעקבות נזיד העדשים האדום שביקש מיעקב [רד"ק, ביאור שטיינזלץ]. מעבר לזיהוי ההיסטורי, הכינוי משקף תכונת נפש עמוקה: הוא מצביע על נטייתו של עשו להיבהל ולמהר אל עבר תאוותיו ההרסניות, כפי שקרה ביום שבו היה כה עייף מעיסוקיו הרעים עד שלא הצליח אפילו לקרוא לעדשים בשמן [ספורנו], וכן מורה על אחיזתו במידת הדין [צרור המור]. חזרתו של הביטוי מספר פעמים בפרשה נועדה להדגיש כי עשו, האומה שהקים והר שעיר שבו התיישב – כולם מקשה אחת של אדום שעתידה להישפט באש של בית יעקב, וגם אם בעתיד ינסה עשו להתעטף בטלית ולשבת בין צדיקים, ה' ימשוך אותו משם [אור החיים].
המשך הפרשה מפרט את נשותיו של עשו, המופיעות במקומות אחרים במקרא בשמות שונים. הפרשנים מסכימים כי תופעה זו של נשיאת שני שמות הייתה מקובלת מאוד בימי קדם, במיוחד בקרב אנשי מעלה ומלכים, כפי שמצינו אצל אברהם, שרה ומלכי יהודה [אבן עזרא, רש"ר הירש, מחוקקי יהודה].
התורה מחלקת את תולדותיו של עשו לשניים: הבנים שנולדו לו בארץ כנען מנשותיו עדה ובשמת, והבנים שנולדו לו בהר שעיר מאשתו אהליבמה, שדרכה ירש את האזור [רד"ק, בכור שור]. המעבר להר שעיר מתואר כתהליך; בתחילה היה עשו מתגורר בכנען ויוצא לצוד בשעיר, אך כאשר חזר יעקב, הבין עשו כי ארץ כנען ראויה ליעקב בשל קדושתו ומכוח ברכת אברהם. מתוך אהבה לאחיו והכרה במעלתו, עזב עשו את הארץ מרצונו והעתיק את מושבו, משפחתו ורכושו להר שעיר [אברבנאל, צרור המור, בכור שור].
לצד תיאור הגדולה הפיזית, פירוט השושלת נועד להציב ניגוד מוסרי חריף. בעוד שזרעו של יעקב מתואר כזרע אמת וקודש, התבוננות מעמיקה בתולדות עשו חושפת שושלת המסובכת ברובה בעריות ובממזרות [אברבנאל, רקנאטי]. טומאה זו נבעה ממחשבה רעה שהשתלטה עליו [רקנאטי], והובילה את צאצאיו להתיישב בארץ שעיר הטמאה, המזוהה עם כוחות מזיקים ושדים, ואף לעסוק בהכלאות לא טבעיות של בעלי חיים [צרור המור, אברבנאל]. לבסוף, הפירוט המדויק של המשפחות נועד גם להגדיר מבחינה הלכתית מי מצאצאיו נכלל במצווה לא תתעב אדומי, ומנגד להחריג מתוכם את עמלק, שבא להרע לישראל ללא סיבה ועל כן נצטוו למחות את שמו [אברבנאל].