שושלת היוחסין של משפחת עשו עוצרת את שטף פירוט השמות כדי להתמקד במוצאו של עמלק, האויב ההיסטורי המרכזי של עם ישראל. הכתוב מבחין במדויק בין מעמדו של עמלק לבין שאר צאצאי עשו, תוך חשיפת הרקע המורכב של לידתו.
הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שההדגשה על כך שוְתִמְנַע הָיְתָה פִילֶגֶשׁ נועדה להפריד את עמלק מכלל האומה האדומית. בניגוד לשאר בני אליפז שנולדו מנשותיו החוקיות ויירשו את הר שעיר, עמלק נולד ממעמד נחות של פילגש ולכן אינו נחשב לחלק מ"אדום". הבחנה זו נושאת משמעות הלכתית והיסטורית עמוקה: בעוד שעל עם ישראל נאסר לתעב את האדומים או לקחת את ארצם, לגבי עמלק הציווי הפוך לחלוטין – למחות את זכרו. לכן, התורה מדייקת להוציא אותו מכלל בני הגבירות [רמב"ן, רבנו בחיי, תולדות יצחק, הטור הארוך]. יש המציינים כי אליפז לקח את תמנע בכוח והפך אותה לפילגש במסגרת כיבושיו הצבאיים [ספורנו].
עם זאת, עולה השאלה מדוע התורה טורחת לציין את שמה של הפילגש, פרט שלא הוזכר אצל שאר הבנים. הפרשנים מסכימים כי אזכור שמה בא להעיד על כבודו וגדולתו של אברהם אבינו בעיני אומות העולם. תמנע לא הייתה אישה פשוטה, אלא בת למשפחת מלוכה ואחותו של לוטן, שהיה אחד מאלופי הארץ. למרות מעמדה הרם, היא העדיפה להיות פילגש במשפחתו של אברהם מאשר גבירה באומה אחרת [רש"י, רד"ק, מזרחי]. יש המוסיפים רובד טרגי לסיפורה: תמנע ביקשה להתגייר ולהידבק באבות האומה, אך מכיוון שחיפשה גם שררה וכבוד, דחו אותה אברהם, יצחק ויעקב. בלית ברירה היא הלכה לאליפז. כעונש על כך שהאבות הרחיקו אותה יתר על המידה, יצא ממנה עמלק שציער את ישראל [תורה תמימה].
סוגיה פרשנית מרכזית סביב פסוק זה נובעת מהשוואתו לספר דברי הימים, שם נמנית תמנע כאחד מבניו הזכרים של אליפז. מתוך סתירה זו התפתחו שתי גישות עיקריות לזיהויה של תמנע:
הגישה הראשונה רואה בכך עדות לקלקול המוסרי העמוק במשפחת עשו. לפי גישה זו, אליפז בא על אשת שעיר החורי, ומקשר פסול זה נולדה תמנע. כשהתבגרה, לקח אליפז את בתו שלו לפילגש. משום כך היא נמנית בדברי הימים כצאצאית שלו, אך כאן מובהר שהיא גם פילגשו [רש"י, מזרחי, ריב"א].
הגישה השנייה חולקת על תיאור גילוי העריות ומציעה הסבר לשוני-תחבירי. לפי פירוש זה, היו למעשה שתי דמויות שונות בשם תמנע: בן זכר ופילגש נקבה. הפסוק שלפנינו מנוסח בדרך של קריאה כפולה, בה מילה אחת משרתת את סוף המשפט הקודם ואת תחילת המשפט הנוכחי. יש לקרוא את הטקסט כאילו נכתב: "בני אליפז... וקנז ותמנע (הבן הזכר). ותמנע (הנקבה) הייתה פילגש..." [רשב"ם, בכור שור, חזקוני, פענח רזא, הכתב והקבלה]. תמיכה לגישה זו ניתן למצוא בניקוד המילה: המילה וְתִמְנַע מנוקדת כאן בפתח, ניקוד המעיד על לשון נקבה, בעוד שבמקומות שבהם מדובר באיש, היא מנוקדת בקמץ [שד"ל]. הרמב"ן מוסיף אפשרות שתמנע הפילגש מתה בלידת עמלק, ואליפז קרא לבנו הנוסף "תמנע" על שמה כדי להנציחה.
בסיום הפסוק נכתב אֵלֶּה בְּנֵי עָדָה. מאחר שעמלק הוא בנה של תמנע הפילגש, המילים מתייחסות רק לרוב הבנים שהוזכרו קודם לכן, או לחלופין, עמלק נכלל תחת שמה של עדה משום שבן השפחה נחשב לעיתים כבנה של גבירתה [רמב"ן, הטור הארוך].