רשימות היוחסין בספר בראשית טומנות בחובן רמזים למבנה המשפחתי והחברתי של יושבי הארץ הקדומים. ציון משפחתו של ענה חושף מערכות יחסים מורכבות, כפילויות של שמות וקשרי נישואין הקושרים את משפחת שעיר החורי למשפחת עשו.
הכתוב פותח במילים וְאֵלֶּה בְנֵי עֲנָה, אך מיד לאחר מכן מונה את אָהֳלִיבָמָה, שהיא אישה. הכללת בת תחת הכותרת "בנים" היא דרך כתיבה מקובלת במקרא, בדומה לאזכורה של דינה בין בני יעקב [רמב"ן, הטור הארוך]. הסיבה המרכזית לאזכורה של אהליבמה ברשימה זו היא חשיבותה ההיסטורית בהיותה אשתו של עשו [ביאור שטיינזלץ].
סיומו של הכתוב, במילים וְאָהֳלִיבָמָה בַּת עֲנָה, מעורר שאלה, שכן שמו של ענה כבר הוזכר בתחילת המשפט. כפילות זו הולידה מספר גישות בקרב הפרשנים באשר לזהות הדמויות.
גישה אחת גורסת כי הכתוב מדבר על שני אנשים שונים העונים לשם ענה. הראשון, המוזכר בתחילת המשפט, הוא בנו הרביעי של שעיר החורי ואחיו של צבעון. לעומת זאת, ענה המוזכר בסוף המשפט הוא למעשה בנו של צבעון. לפיכך, אהליבמה היא בתו של ענה בן צבעון. לדעת המפרשים בדרך זו, אילו היה מדובר באותו אדם, הכתוב לא היה צריך לחזור על שמו אלא פשוט לכתוב "ואהליבמה בתו" [אבן עזרא, רבינו אברהם בטור הארוך, יהל אור].
מנגד, גישה אחרת טוענת כי כל הכתוב עוסק בענה אחד, בנו של שעיר החורי. לפי פירוש זה, לענה נולדו בן בשם דישון שנקרא על שם דודו, ובת בשם אהליבמה. אהליבמה זו נקראה על שם קרובת משפחתה המפורסמת, אהליבמה בת ענה בן צבעון, שהייתה אשת עשו. החזרה על השם באה להדגיש כי מדובר בשתי נשים שונות בעלות אותו שם [רמב"ן, הטור הארוך, ביאור יש"ר]. יש המוסיפים כי שני השמות "ענה" מתייחסים לאותו אדם, והחזרה בסוף המשפט באה ללמד שעל אף שבמקומות אחרים אהליבמה נקראת "בת צבעון", היא ביסודה בתו של ענה [שד"ל, חזקוני].
לצד הפשט, קיימות מסורות מדרשיות המציגות תמונה סבוכה של גילוי עריות בתוך המשפחה. לפי מסורת אחת, היה רק ענה אחד בכל הפרשה, והוא נולד ממעשה פסול כאשר צבעון בא על אמו, אשת שעיר החורי, והוליד את ענה. ענה גדל בבית שעיר ונחשב לבנו, ולכן הוא נמנה לעיתים כבן שעיר ולעיתים כבן צבעון. באותו אופן, ענה עצמו בא על אמו, אשת צבעון, וממנה הוליד את אהליבמה, ולכן היא נקראת גם בת ענה וגם בת צבעון [רמב"ן, הטור הארוך בשם רבותינו ורש"י].
זווית פרשנית ייחודית ושונה לחלוטין מציעה כי ענה היה למעשה אישה. על פי תפיסה זו, התורה משתמשת בלשון זכר כלפיה משום שאחיה, איה, מת, והיא נותרה יורשת יחידה לאביה. מכיוון שירשה את הנחלה במקום גבר, היא באה במקום זכר ונמנתה בין אלופי שעיר החורי [רבינו תם בטור הארוך, קרני אור].