התיישבותו הסופית של עשו בהר שעיר מהווה נקודת ציון שבה הוא מבסס את מקום מגוריו הקבוע ואת זהותו.
המילה וַיֵּשֶׁב (הנכתבת בשי"ן ימנית [מנחת שי]) מבטאת כאן השתקעות מוחלטת וקבועה. אמנם כבר בשלבים מוקדמים יותר, טרם חזרתו של יעקב, עשו נראה באזור שעיר, אך באותה עת לא היה זה מקום מושבו הקבוע, ומשפחתו ורכושו עדיין נותרו בארץ כנען. רק כעת, לאחר שיעקב חזר, עבר עשו לשעיר באופן מלא. הבנה זו שופכת אור על מפגשם הקודם של האחים, ומלמדת שעשו לא התגורר שם בפועל באותו הזמן, אלא רק היה בעיצומו של מסע לאזור שעיר [רש"ר הירש].
בסיום הפסוק, הקביעה עֵשָׂו הוּא אֱדוֹם באה להסביר את השתלשלות האומה, ומלמדת כי על שמו נקראו לימים כל צאצאיו בשם "אדומים" [ביאור שטיינזלץ].