יצא לכם פעם לסיים לקרוא ספר ממש טוב ולסגור אותו בחיוך, כי הסוף שלו היה שלם ומרגש? ככה בדיוק התורה מסיימת את הסיפור של יצחק אבינו. למרות שיצחק חי עוד שנים רבות, התורה בוחרת לספר לנו על הפטירה שלו כבר עכשיו, כדי לחתום את הפרק שלו בצורה יפה מיד אחרי שזכה לראות את בנו יעקב חוזר הביתה בשלום.
כשהתורה כותבת וַיִּגְוַע, היא מתארת פרידה שקטה ושלווה מהעולם, ששמורה לאנשים צדיקים. המילים וַיֵּאָסֶף אֶל־עַמָּיו מסבירות לנו שהנשמה שלו לא נעלמה, אלא עלתה למעלה, אל העולם הבא, והתחברה מחדש עם כל הנשמות הטובות של המשפחה שלו. יצחק עזב את העולם כשהוא זָקֵן וּשְׂבַע יָמִים. זה אומר שהוא לא רק הגיע לגיל מבוגר מאוד, אלא שהנפש שלו הייתה מלאה בשמחה. הוא הרגיש שהוא הספיק לעשות בחייו את כל מה שרצה, ולא היו לו שום חרטות או תחושת החמצה.
בזמן הקבורה, התורה מספרת שמי שחלקו לו כבוד אחרון היו עֵשָׂו וְיַעֲקֹב בָּנָיו. שמתם לב שעשו מוזכר לפני יעקב? זה קרה בגלל שיעקב נהג בכבוד כלפי עשו, שהיה האח הבכור. יעקב נתן לו לצעוד לפניו, וזה מראה לנו שהם באמת השלימו אחד עם השני. התורה אפילו לא צריכה לציין היכן הם קברו אותו, כי זה היה מובן מאליו: יצחק חי בחברון, ולכן שני בניו קברו אותו שם באהבה, בקבר אבותיו שבמערת המכפלה.