חשבתם פעם כמה אהבה ודאגה יש לאמא כלפי התינוק שלה, עוד לפני שהוא בכלל נולד? רחל אמנו חיכתה כל כך לילד נוסף, וכעת היא עמדה ללדת את בנה השני. אולם, הלידה הייתה קשה מאוד. התורה משתמשת במילה בְהַקְשֹׁתָהּ כדי להסביר לנו עד כמה הפעולה הזו הייתה מאמצת, ושהלידה הייתה קשה וכואבת במיוחד, גם לגוף של רחל וגם לנפש שלה.
בתוך כל הקושי הזה, רחל דאגה מאוד. היא לא חשבה רק על עצמה, אלא פחדה שבגלל שהלידה כל כך מסובכת, אולי התינוק לא יצליח לחיות. לכן, המיילדת שעמדה לצידה ניסתה להרגיע אותה ואמרה לה אַל־תִּירְאִי, כלומר, אל תפחדי.
המיילדת רצתה לשמח את רחל ולתת לה כוח, אז היא הוסיפה משפט מנחם ומשמח: כִּֽי־גַם־זֶ֥ה לָ֖ךְ בֵּֽן. מה בעצם היא אמרה לה כאן? המיילדת הזכירה לרחל את התפילה שהיא התפללה כשנולד בנה הראשון, יוסף. אז, רחל ביקשה מה' שייתן לה עוד בן. המיילדת בעצם מבשרת לה שהתפילה שלה התקבלה במלואה. התינוק חי, וזה בדיוק מה שהיא ביקשה, עוד בן זכר. מכיוון שבאותם ימים היה נהוג לחשוב שלידה של בת היא כואבת יותר מלידה של בן, רחל אולי הניחה שנולדת לה בת בגלל הכאב העצום שהרגישה. אבל המיילדת מרגיעה אותה ואומרת לה שלמרות כל הקושי, נולד לה בן בריא שנוסף ליוסף.