ספר חבקוק נפתח בהצגת מהות הנבואה וזהות מוסרה, מתוך התמודדות עם אחת השאלות התיאולוגיות הקשות ביותר: שגשוגם של רשעים והצלחתם בעולם. הנביא משמיע את זעקתם של חסידי ישראל הסובלים מנחת זרועה של האימפריה הבבלית, ומבקש להבין את הנהגת ה' בעולם נוכח מציאות זו [אבן עזרא, רד"ק].
המילה הַמַּשָּׂא מתארת את דבר הנבואה שראה הנביא [מצודת דוד]. הפרשנים מעמיקים במשמעות מונח זה ומסבירים כי מדובר במסר שהנביא נשא וקיבל ברוח הקודש, אשר פעמים רבות מלווה בתחושה של כובד ומועקה [רש"י, ביאור שטיינזלץ]. יתרה מזאת, השימוש במילה זו מצביע על כך שמדובר בנבואת פורענות ועונש המכוונת כלפי אומה ספציפית, ובמקרה זה – חורבנה העתידי של מלכות בבל [אברבנאל, מלבי"ם].
באשר לזהותו של חֲבַקּוּק הַנָּבִיא, הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שמוצאו, משפחתו ותקופתו המדויקת אינם מפורשים בכתוב, ואף משמעות שמו הייחודי אינה ברורה לחלוטין [רד"ק, אבן עזרא, ביאור שטיינזלץ]. עם זאת, על פי המסורת, הוא ניבא בימיו של המלך מנשה [רד"ק, אברבנאל]. מסורת חז"ל שופכת אור נוסף על דמותו ומזהה אותו כבנה של האישה השונמית, אשר הוקם לתחייה על ידי אלישע הנביא. לפי מסורת זו, שמו נגזר מהמילה "חיבוק", שכן הוא זכה לשני חיבוקים – האחד מאמו והשני מאלישע [חומת אנך, אברבנאל].
במוקד נבואה זו עומדת תרעומתו של חבקוק על הצלחתו הכבירה של נבוכדנצר מלך בבל. טענתו של הנביא אינה מתמקדת בהכרח בצדקתם של ישראל, שכן ברור לו שהם נענשו כדין על חטאיהם, אלא בקושי לראות רשע עריץ כנבוכדנצר משגשג, כובש עמים, מחלל את כבוד ה' ומייחס את הצלחותיו לאליליו. מצב זה יוצר מראית עין כאילו ה' עזב את הארץ וכל החזק גובר. תשובת ה' לתלונה זו, המהווה את עיקר המשא, היא ההבטחה כי גם יומו של נבוכדנצר יגיע, ומלכות בבל תיפול לבסוף בידי פרס ומדי [אברבנאל, רד"ק, מלבי"ם].