הנביא פונה אל עם ישראל בקריאה דרמטית להתבונן בתמורות המדיניות המתרחשות בעולם סביבם, ומזהיר אותם מפני אירוע היסטורי חסר תקדים שעתיד ה' לחולל.
תחילה הוא קורא להם רְאוּ בַגּוֹיִם וְהַבִּיטוּ, כלומר, שימו לב היטב והתבוננו במאזני הכוחות הרגילים שבהם עמים כובשים זה את זה [מצודת דוד, המלבי"ם, אברבנאל]. המילה וְהַבִּיטוּ מורה על שימת לב עמוקה וממוקדת [המלבי"ם], שדרכה עליהם לשאול את עצמם האם אי פעם שמעו על תופעה כזו [אבן עזרא].
בעקבות ההתבוננות, יגיע ההלם: וְהִתַּמְּהוּ תְּמָהוּ. כפילות המילים נועדה להעצים את התימהון והזעזוע העמוק לנוכח הרעה הגדולה שיביא נבוכדנצר [רד"ק]. מבחינה דקדוקית, רוב הפרשנים מציינים כי המילה היא בבניין התפעל, כאילו נכתב "והתתמהו", כאשר האות ת' נבלעת בדגש [אבן עזרא, רד"ק, המלבי"ם].
הסיבה לפליאה מוסברת במילים כִּי־פֹעַל פֹּעֵל בִּימֵיכֶם. ה' הוא הפועל והמכוון של המאורעות [אבן עזרא, רד"ק, ביאור שטיינזלץ], והדבר אינו איום רחוק, אלא מציאות שכבר יוצאת אל הפועל בדורם ממש [רד"ק, המלבי"ם]. פעולה זו היא הקמתה הפתאומית של אומה אכזרית, הכשדים. רש"י מציין כי זהו עם כה משחית, עד שה' כביכול מתחרט על עצם בריאתו. על פי האברבנאל, עלייתו של נבוכדנצר חורגת מכל הגיון טבעי: אדם שאינו מזרע המלוכה עתיד להתרומם מעצמו, לכבוש את העולם כולו באין מפריע, ולשלוט ביד רמה.
עוצמת המהפך היא כה בלתי נתפסת, עד שנאמר עליה לֹא תַאֲמִינוּ כִּי יְסֻפָּר. הפרשנים מסבירים שהמילה כִּי משמעותה כאן "אם" [מצודת ציון]. כלומר, אם רק היו מספרים להם על כך, הם לא היו מאמינים שדבר כזה אפשרי, שכן הוא סותר את חוקי הטבע וההיגיון [מצודת דוד, המלבי"ם]. האברבנאל מוסיף כי הנבואה נאמרה לפני חורבן ירושלים, והנביא ידע היטב שבני דורו ישמעו את הדברים ויסרבו להאמין להם, ולכן רק כאשר יחוו את המציאות האכזרית במו עיניהם, הם יבינו ויתמהו.