נבואת החורבן ממשיכה את הדימוי הציורי המשווה את הכובש הבבלי, נבוכדנצר, לדייג אכזר, ואת עמי העולם לדגי הים שניצודים על ידו. הנביא מפרט את השיטות המגוונות והשיטתיות שבהן נלכדות האומות, ואת הגאווה השחצנית השוטפת את הכובש בעקבות הצלחתו.
הפרשנים מסכימים כי נעשה כאן שימוש עקבי במונחי דיג כדי להמחיש את שלבי הכיבוש. במילים כֻּלֹּה בְּחַכָּה הֵעֲלָה, מתואר כיצד הכובש מעלה בחכתו את כל תושבי הארץ [רש"י, רד"ק, מצודת דוד]. אגב כך, יש המציינים כי המילה הֵעֲלָה מנוקדת בפסוק זה באופן חריג ושונה מכללי הדקדוק הרגילים [רד"ק, מנחת שי].
באשר לכלי הדיג המוזכרים, הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהמילים חַכָּה, חֶרְמוֹ ומִכְמַרְתּוֹ הן מילים נרדפות לסוגים שונים של רשתות, פחים ומלכודות, והכפילות נועדה לחזק את תיאור הלכידה ההמונית [מצודת ציון, אבן עזרא, רד"ק]. לעומת זאת, יש המזהים חלוקה מדויקת בין הכלים, המייצגת את שלבי ההשתלטות של האימפריה: החַכָּה משמשת לציד פרטני של אומות גדולות וחזקות שניצודות בזו אחר זו; החֶרֶם נועד לאסוף בקלות אומות קטנות ומפוזרות; והמִכְמֹרֶת היא רשת גדולה הנפרשת על פני המים, חוסמת כל אפשרות בריחה, ולוכדת המונים אל תוך השבי בבת אחת [מלבי"ם].
פעולת האיסוף מתוארת במילה יְגֹרֵהוּ, שמשמעותה אסיפה וקיבוץ, בדומה לאגירת תבואה בקציר [רש"י, מצודת ציון, אבן עזרא]. בעוד שחלק מהפרשנים רואים בכך חזרה רעיונית על פעולת הלכידה לשם הדגשה [מצודת דוד, רד"ק], יש המבחינים בין הפעולות השונות: יְגֹרֵהוּ מתייחס לקיבוץ של פריטים בודדים ומפוזרים זה אל זה, ואילו וְיַאַסְפֵהוּ מתאר הכנסה של כמות עצומה פנימה אל תוך המלכודת בבת אחת [מלבי"ם].
בסופו של מסע הכיבוש, עַל כֵּן יִשְׂמַח וְיָגִיל. הכובש חש שמחה רבה על כך שהוא מצליח ללכוד את כולם בקלות וללא יגיעה [רד"ק, אבן עזרא]. הוא נותר אדיש לחלוטין לגורלם המר של הנכבשים, מעריץ את כלי המשחית והאמצעים שבעזרתם הוא מתפרנס [ביאור שטיינזלץ], וממשיך בדרכו ללא כל דאגה מעונש או מגמול על מעשיו [מצודת דוד]. יש מי שמדייק בתיאור רגשותיו של הכובש, ומסביר כי יִשְׂמַח מבטא את הסיפוק התמידי שלו משטחים שכבר כבש, בעוד וְיָגִיל מתייחס להתלהבות הפורצת והמתחדשת מכל כיבוש טרי [מלבי"ם]. גישה נוספת מציעה כי המילה חֶרְמוֹ עשויה לרמז לאליל של הכובש, ומכאן ששמחתו והצלחתו מיוחסות על ידו לעבודת האלילים שלו [אבן עזרא].