זעקתו של הנביא בוקעת מתוך מציאות קשה של רשע מתמשך והסתר פנים אלוהי. הנביא מתייסר לנוכח מראות הנבואה הקשים שנכפים עליו, ותוהה על פשר הנהגת ה' בעולם שבו הרוע חוגג ואין משפט.
בפנייתו לה', הנביא משתמש במונחים אָוֶן וכן עָמָל, המתארים מעשים רעים, חטאים, עוולות שאינם צודקים ויגיעת סרק [מצודת ציון, אבן עזרא, ביאור שטיינזלץ]. יש המבחינים בין המושגים ומסבירים כי אָוֶן מתייחס למעשה הרע בפועל, ואילו עָמָל מבטא את הרושם והכתם הרוחני שהרוע מותיר בנפש. משום כך, לגבי המעשה הפיזי הנביא אומר תַרְאֵנִי מלשון ראייה חושית, אך כלפי הכתם שבנפש הוא אומר תַּבִּיט, שכן פעולת ההבטה מציינת הסתכלות מעמיקה אל הנסתר שאותה רק ה' יכול לעשות [מלבי"ם]. בנוסף, הנביא רואה מולו שֹׁד וְחָמָס, כלומר מעשי גזל, עושק ואלימות [רש"י, מצודת ציון].
שאלתו המרכזית של הנביא, "למה?", מתפרשת בכמה רבדים. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהנביא מתמודד עם שאלת הצדקת הדין. הוא כואב את העובדה שה' מאפשר לאנשים לעשות רע במקום ממשלתו, ומביט בסבל ובמעשים הרעים מבלי להתערב, לעזור או לבער את הרשעים מן הארץ [רש"י, רד"ק, אבן עזרא, ביאור שטיינזלץ]. גישה אחרת ממקדת את התלונה בקושי האישי של הנביא מול מראות הנבואה. ה' חושף בפניו את העוונות הנסתרים של עם ישראל ואת הפורענות העתידה לבוא עליהם. הנביא, שאינו מעוניין בנבואות זעם, זועק על עצם החשיפה למראות האלו ושואל בשביל מה הוא זקוק לצער הגדול הזה [מצודת דוד, אברבנאל]. זווית נוספת קושרת את התלונה להצלחתה של אימפריית בבל. העובדה שה' מראה לנביא את הצלחת בבל מעידה שדבר זה נעשה בהשגחתו, והנביא מתקשה להבין כיצד רוע כה גדול יוצא לפועל מאת ה' ללא כל סוף הנראה לעין [מלבי"ם].
המציאות העגומה מובילה לחלקה השני של התלונה: וַיְהִי רִיב וּמָדוֹן יִשָּׂא. המילים רִיב וכן מָדוֹן מתארות סכסוכים ומלחמות, כאשר רִיב הוא מונח כללי למריבה, ומָדוֹן מתייחס ספציפית לדין ודברים משפטי [מצודת ציון, מלבי"ם]. פרשנים רבים מסבירים כי הרשע, כדוגמת נבוכדנאצר, הוא זה שיוזם את המלחמות, מתנשא, מתקיים ומצליח [רש"י, מצודת ציון, אבן עזרא, ביאור שטיינזלץ], בעוד שעם ישראל נאלץ לשאת ולסבול את המריבות הללו [רד"ק]. לעומתם, יש המפרשים זאת כמשבר אמוני של בני האדם, אשר נושאים טענות משפטיות ומעוררים ריב כנגד דרכי ה' והנהגתו [מלבי"ם]. פירוש ייחודי נוסף קושר את המילה יִשָּׂא ללשון "משא" ונבואה. לפי זה, הנביא מצר על כך שכל נבואתו הפכה למשא של חורבן וגלות, והוא מייחל לכך שאדם אחר, "איש ריב ומדון", יישא את המשא הכבד הזה במקומו, שכן הוא עצמו אינו חפץ בו [אברבנאל, אבן עזרא].