הנביא מציג זעקה תיאולוגית עמוקה על הפער שבין טבעו המוחלט של ה' לבין המציאות ההיסטורית. מצד אחד, קדושתו וצדקתו של ה' אינן מאפשרות סובלנות כלפי הרשע, אך מנגד, בעולם המעשה נראה כי הרשעים זוכים להצלחה ורומסים את מי שטוב מהם.
החלק הראשון של הפסוק מתאר את מידותיו של ה'. טְהוֹר עֵינַיִם מֵרְאוֹת רָע, כלומר, ה' טוב וקדוש מכדי לראות ולסבול דברים רעים, שכן הדבר מנוגד לחלוטין לחכמתו ולקדושתו [אבן עזרא, רד"ק, ביאור שטיינזלץ]. המילה רָע מתייחסת כאן לאדם רשע [מלבי"ם]. רוב הפרשנים מדגישים בעקבות המסורת כי המילים נכתבו ללא האות בי"ת לפני המילה "רע" [רד"ק, מנחת שי, חומת אנך], אם כי יש מי שמפרש את המשמעות כאילו נכתב "ברע" [אבן עזרא]. בנוסף, וְהַבִּיט אֶל עָמָל לֹא תוּכָל, כאשר המילה וְהַבִּיט משמשת כשם הפועל במשמעות של "ולהביט" [רש"י, אבן עזרא]. עָמָל מוגדר כדבר שאינו הגון [מצודת ציון], או כביטוי לרשעות הנפש ומחשבותיה [מלבי"ם].
מתוך הבנת טבעו הטהור של ה', עולה תמיהתו המרכזית של הנביא: לָמָּה תַבִּיט בּוֹגְדִים תַּחֲרִישׁ. הנביא שואל כיצד ייתכן שה' מביט בבוגדים, שהם הכשדים המריעים לישראל, מעניק להם ממשלה והצלחה, וכיצד תַּחֲרִישׁ, כלומר תשתוק [מצודת ציון], נוכח המתרחש [רד"ק, מצודת דוד]. יש המציינים כי הפסוק בנוי בהקבלה: כשם שעיני ה' טהורות מראות ברע, כך לא ראוי שישגיח על בוגדים, וכשם שאינו יכול להביט בעמל, כך לא ייתכן שיחריש אל מול חוסר הצדק [מלבי"ם]. תמיהה זו מוצגת מנקודת מבטם של בני האדם, המשתוממים כיצד ה' סובל את המצב בניגוד למידת האמת [אבן עזרא].
העוול מגיע לשיאו בְּבַלַּע רָשָׁע צַדִּיק מִמֶּנּוּ. המילה בְּבַלַּע משמעותה השחתה [מצודת ציון]. הטענה היא שגם אם עם ישראל חטא וראוי לעונש, הוא עדיין צדיק וטוב יותר מנבוכדנצר והכשדים. לכן, ה' היה צריך להעניש את ישראל בדרך אחרת ולא למסור אותם בידי אומה רשעה כל כך [רד"ק, מצודת דוד]. מתוך הניסוח "צדיק ממנו", למדו חז"ל כי הרשע מסוגל להשחית רק אדם שהוא צדיק באופן יחסי אליו, אך אינו יכול לבלוע אדם שהוא צדיק גמור [אבן עזרא, רד"ק]. פירוש נקודתי נוסף מקשר את תיאור בליעת הצדיק בידי הרשע לאירוע היסטורי ספציפי, ומסביר כי מדובר במעשה שבו סמאו את עיניו של המלך צדקיהו [רש"י].