זעקתו של הנביא מציגה תמיהה תיאולוגית נוקבת על הנהגת ה' בעולם ועל הסתר הפנים המאפשר לרשע לשלוט ללא מצרים. בני האדם, שבעבורם נברא העולם, איבדו את מעמדם והפכו להיות יצורים חסרי משמעות המופקרים לגורלם.
הנביא ממשיל את מצב האנושות לשני סוגים של בעלי חיים חסרי ישע. תחילה הוא קובע וַתַּעֲשֶׂה אָדָם כִּדְגֵי הַיָּם. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שדימוי זה מבטא מצב של הפקרות מוחלטת. בני האדם נמשלו לדגים השטים בים ללא חוקים, נעזבים למקרה, וכל מי שחפץ בכך יכול לצוד אותם ללא כל מונע. מעבר להפקרות, הדימוי לדגים מצביע על מציאות אכזרית שבה הגדול בולע את הקטן, וישנה אף דעה כי ההשוואה נובעת מכך שמדובר ביצורים נטולי שכל והיגיון [אבן עזרא]. הפרשנים מזהים את הצייד הגדול והרשע העומד מאחורי ציד זה כנבוכדנצר מלך בבל, אשר לוכד את בני האדם בקלות רבה וללא כל התנגדות, כאילו היו דגי הפקר [רש"י, רד"ק, אברבנאל].
לאחר מכן, הפסוק מחריף את הדימוי ומשווה את בני האדם כְּרֶמֶשׂ, שהן בריות קטנות וקצרות רגליים [מצודת ציון]. ישנה הקבלה בין הדגים לרמשים בכך ששניהם מופקרים, אך הדימוי לרמש מבטא פגיעות גדולה אף יותר. בעוד שהדגים נהנים לפחות מהגנת הים וצידתם דורשת תחבולות ושימוש בחכה, הרמש נמצא ביבשה וכל אדם יכול לאסוף אותו בקלות וללא כל מאמץ [מלבי"ם].
מצב זה מתאפשר משום שזהו עולם של לֹא מֹשֵׁל בּוֹ. אין מנהיג או כוח עליון שמתערב ומונע מן הצייד לקחת את טרפו [מצודת דוד, רד"ק, ביאור שטיינזלץ]. תחושת ההפקרות הזו גורמת לאותו צייד רשע לחשוב שהצלחתו נובעת מכוחו בלבד, מבלי להכיר בכך שהכל מאת ה', מה שמוביל אותו להמשיך במסע ההרס וההרג של הגויים ללא רחמים [אברבנאל].