עלייתם הפתאומית של הכשדים אל בימת ההיסטוריה אינה תופעה טבעית או מקרית, אלא מהלך מכוון המעניק כוח אדיר לאומה אכזרית וחסרת מעצורים, היוצאת למסע כיבושים חובק עולם.
הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהנביא מדבר בשמו של ה׳, המכריז כי הוא זה שמֵקִים – כלומר, מרומם, מעורר ומעמיד את העם הבבלי משפל מדרגתו אל עבר שלטון ומלכות [רד"ק, מצודת דוד, מצודת ציון, מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ]. מנגד, יש הסבורים כי הנביא מדבר בשם עצמו, ומאחר שהוא זה שמתנבא ומייעד את הכשדים לגדולה עתידית, הוא מייחס את הקמתם אליו [אברבנאל].
אומה זו מתוארת בשתי תכונות בולטות ומאיימות. ראשית, זהו גוי הַמַּר – אומה אכזרית ומרת נפש, הפועלת ללא חסד ורחמים, ואינה משתלטת על עמים אחרים באמצעות פיוס או דברים רכים, אלא בכוח הזרוע ובמעשים מרים כלענה [מצודת ציון, מלבי"ם, אברבנאל]. שנית, הוא גוי וְהַנִּמְהָר. בעוד שחלק מהמפרשים מבינים זאת כזריזות ופזיזות [מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ], רוב הפרשנים מסבירים כי מדובר בפעולה הנעשית ללא יישוב הדעת. זהו עם הפועל מתוך דחף, ללא עצה, תבונה או מחשבה מסודרת [מצודת דוד, אבן עזרא, רד"ק, מלבי"ם, אברבנאל].
מתוך זדון ליבם, יוצאים הכשדים ללכת לְמֶרְחֲבֵי־אֶרֶץ. הם עורכים מסעות כיבוש בדרכים רחוקות ובכל מרחבי העולם [מצודת דוד, אברבנאל], ואף חורגים מדרך הכובשים הרגילה, תוך שהם מתפשטים לאזורים שאינם תואמים את סביבתם ואת האקלים הטבעי שלהם [מלבי"ם]. מטרתם היא לָרֶשֶׁת מִשְׁכָּנוֹת לֹּא־לֽוֹ – להשתלט על מקומות יישוב של בני אדם ועל ארצות של מלכים אחרים [מצודת ציון, אברבנאל], ולכבוש נחלות שאין להם עליהן שום טענת ירושה, זכות אבות או הצדקה חוקית [מצודת דוד, מלבי"ם].