בניגוד לנבואות רבות שבהן הנביא מוסר את דבר ה' אל העם, כאן פונה הנביא אל ה' בזעקה אישית וישירה מתוך תחושה של חוסר מענה [ביאור שטיינזלץ]. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהנביא צופה ברוח הקודש בעלייתה של האימפריה הבבלית, והוא מתלונן ומתפלל על שלוותה של בבל ועל שלטונו של נבוכדנצר שעתיד להצר לישראל [רש"י, מצודת דוד].
הנביא פותח בשאלה עַד־אָנָה, מילה המשמשת לרוב לציון זמן במשמעות של עד מתי, אך יכולה גם לציין מקום [אבן עזרא, ביאור שטיינזלץ]. הוא משתמש בשני פעלים כדי לתאר את תפילתו: שִׁוַּעְתִּי, שמשמעותו צעקה ובקשה לישועה [מצודת ציון, מלבי"ם], וזעקה על חָמָס, שהוא עושק, עוול ופעולה שלא כדין [מצודת ציון, מלבי"ם]. הנביא זועק כאיש שנעשה לו עוול אישי [אבן עזרא], ומזכיר לפני ה' את העושק שנעשה לישראל בידי הבבלים [רש"י, רד"ק].
ישנה הבחנה דקה בין שני חלקי הפסוק. בתחילה הנביא מבקש ישועה, אך אם יטען ה' שישראל אינם ראויים להינצל, הנביא עובר לטענת המשפט וזועק אֶזְעַק אֵלֶיךָ חָמָס. כלומר, גם אם ישראל חטאו, הוא תובע משפט על החמס שעושה מלכות בבל, שכן על פי היושר והצדק אין זה ראוי שאומה רשעה תבלע את מי שצדיק ממנה, ובכל זאת ה' אינו מושיע [מלבי"ם].
בעוד שרוב הפרשנים מבינים את הפסוק כזעקה מתמשכת על ההווה והעתיד, קיימת קריאה שונה המפרשת את המילה שִׁוַּעְתִּי בלשון עבר ממש. לפי גישה זו, הפסוק מסודר כסיבה ותוצאה: הנביא שואל עד מתי ימשיך לזעוק על החמס מבלי שה' יושיע, שהרי כבר התפלל וזעק בעבר ולא נענה. תהייתו היא לשם מה להמשיך ולהפציר, אם כל ניסיונותיו הקודמים לא הועילו [אברבנאל].