מראה שגשוגו של הרוע וניצחון האלימות מחוללים משבר אמוני וחברתי עמוק. כאשר הרשעים שולטים באין מפריע, האמונה מתערערת, מערכות הצדק קורסות, וייאוש משתלט על לבבות המאמינים החשים כי העולם הופקר למקריות ולכאוס.
המשבר נפתח בקביעה עַל־כֵּן תָּפוּג תּוֹרָה. המילה תָּפוּג מבטאת חולשה, רפיון והיעלמות [מצודת ציון, רד"ק, שטיינזלץ], ויש המדמים זאת לדממה מוחלטת, בדומה ללב שפוסק מלפעום עקב הלם וחרדה [אבן עזרא]. הפרשנים מסכימים כי רפיון זה נובע מהמציאות שבה הרשעים, ובפרט נבוכדנצר מלך בבל, זוכים להצלחה בעוד הצדיקים סובלים. מציאות זו גורמת לבני האדם להתייאש, להטיל ספק בהשגחת ה' ולהרפות מקיום התורה, עד כדי כניעה לעבודה זרה [רש"י, רד"ק, מצודת דוד]. מנגד, יש התולים את ביטול התורה בחורבן ירושלים והגלות, שבעטיים פוסקים חיי התורה והמשפט הציבוריים [אברבנאל].
כתוצאה מכך, וְלֹא־יֵצֵא לָנֶצַח מִשְׁפָּט. ישנה הבחנה בין "תורה", המייצגת את האמונות והמצוות שבין אדם למקום, לבין "משפט", המייצג את הצדק החברתי שבין אדם לחברו; בשל המשבר, שתי המערכות קורסות יחד [מלבי"ם]. עיוות הדין יימשך זמן רב, מה שיוביל את ההמון למסקנה שאין דין ואין דיין והכל מתנהל באקראי [מצודת דוד, אברבנאל].
הסיבה למצב זה היא כִּי רָשָׁע מַכְתִּיר אֶת־הַצַּדִּיק. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהפועל מַכְתִּיר נגזר מהמילה "כתר" שצורתו עגולה, ומשמעותו להקיף, לסבב ולארוב מכל עבר כדי להרע ולחסום את דרכו של הצדיק. "הרשע" מזוהה כנבוכדנצר, ואילו "הצדיק" מתייחס לחסידי ישראל שנהרגו, או למלכות יהודה כולה שאמנם חטאה, אך ביחס לבבל הרשעה היא נחשבת לצדיקה [מצודת דוד, אבן עזרא, אברבנאל]. לעומת גישה זו, יש המפרשים את המילה מַכְתִּיר מלשון הכתרה ונתינת כתר; המלך הרשע הוא זה שממנה את השופט הצדיק, וכופה עליו מערכת חוקים מושחתת [מלבי"ם].
המסקנה העגומה היא שעַל־כֵּן יֵצֵא מִשְׁפָּט מְעֻקָּל, כלומר עקום ומעוות. כיוון שהרשעים רבים וחזקים יותר, הם מונעים מהצדיק לעשות משפט צדק [שטיינזלץ, מצודת דוד]. עם זאת, יש המדייקים במשמעות המילה מְעֻקָּל ומסבירים כי בניגוד למשפט "עיקש" שהוא מושחת מיסודו, משפט מעוקל הוא עקום רק כלפי חוץ; השופט הצדיק שומר על יושר פנימי, אך נאלץ לעקם את פסיקותיו למראית עין מתוך פחד, כדי לרצות את השליט הרשע שהכתיר אותו [מלבי"ם].