חזון נבואי עלול להיות משא כבד מנשוא, והגילוי על העתיד להתרחש מכה בנביא בעוצמה פיזית ונפשית כאחד. הנביא מתאר תגובה של חרדה עמוקה וטלטלה אישית לנוכח שמועה קשה ששמע על הצפוי לעמו.
הנביא פותח בתיאור האימה שאוחזת בגופו: שָׁמַעְתִּי וַתִּרְגַּז בִּטְנִי. משמעות החרדה בבטן היא למעשה חרדת הלב, שכן הלב נתון בבטן והוא מוקד הרגשות [מצודת דוד, רד"ק]. החרדה כה גדולה עד כי לְקוֹל צָלְל֣וּ שְׂפָתַי, כלומר, לקול השמועה שפתיו נוקשות ומכות זו בזו מרוב פחד, ומשמיעות קול צלצול הדומה לפעמונים או מצילתיים [רש"י, אבן עזרא, רד"ק, ביאור שטיינזלץ]. הצער והאימה מחלחלים פנימה עד שיָבוֹא רָקָב בַּעֲצָמַי, תחושה שבה החרדה אוכלת אפילו את החלקים הקשים והיציבים ביותר בגוף [רד"ק, מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. מתוך כך, וְתַחְתַּי אֶרְגָּז, הנביא עומד קפוא ורועד במקומו, מבלי יכולת להסיח את דעתו מהפחד [מצודת דוד, רד"ק, ביאור שטיינזלץ].
פרשני המקרא נחלקו באשר לתוכן אותה שמועה מחרידה. רוב הפרשנים מסכימים כי מדובר בנבואה על מלחמת גוג ומגוג ואחרית הימים. לפי גישה זו, המילים אֲשֶׁר אָנוּחַ לְיוֹם צָרָה מבטאות שבר של ציפיות: הנביא, או עם ישראל, קיוו למצוא מנוחה ונחלה בארץ ישראל לאחר חזרתם מהגלות, אך לתדהמתם מתברר כי דווקא מקום המנוחה מזמן להם יום של צרה גדולה [רד"ק, מצודת דוד]. יום זה מיועד לַעֲלוֹת לְעַם יְגוּדֶנּוּ, ביטוי שנגזר מהמילה "גדוד", ומתאר את גדודי העמים הרבים שיעלו לצור על ירושלים [רד"ק, מצודת דוד]. עם זאת, יש המפרשים כי ביום זה ה' הוא שיעלה להילחם באותם גדודים שיקיפו את ישראל [ביאור שטיינזלץ].
מנגד, מוצגת גישה פסיכולוגית ורוחנית שונה לחלוטין. לפי תפיסה זו, החרדה הגדולה נובעת מההבנה שגאולת ישראל אינה יכולה להתרחש ללא חבלי משיח קשים. במצב זה, שפתי האומה דווקא יצלצלו מתוך הבנה עמוקה כי אֲשֶׁר אָנוּחַ לְיוֹם צָרָה פירושו שהצרה עצמה היא הסימן לגאולה ולמנוחה הקרבה. הצרות של גדודי גוג ומגוג הופכות למקור של תקווה, שכן התשועה תצמח מתוך הייסורים [מלבי"ם].
גישה חלופית וארצית יותר ממקדת את הפסוק בחרדת רעב וקשיי קיום. הפחד והרעדה בבטן נובעים מחסרון המזון, והשפתיים נוקשות כי הפה הוא שער המאכל. הנביא קיווה למצוא מנוחה בעת איסוף התבואה, אך אויב בא בגדודים כדי לחמוס את היבול, ובהיעדר תזונה שתדשן את הבשר, העצמות נרכבות [אבן עזרא].
לבסוף, מסורת תרגום עתיקה מנתקת את הפסוק מהקשרו העתידי, ורואה בו תיאור היסטורי של אימת מלכי בבל. לפי פירוש זה, הבבלים הם אלו ששמעו על הדין והמכות שהנחית ה' על המצרים, ורעדו מפחד במקומם [רש"י, רד"ק].