הפסוק משרטט תמונה דרמטית של צדק אלוהי, שבה הכוח העצום והשמחה היהירה של אויבי ישראל הופכים למפלתם שלהם.
המילה נָקַבְתָּ מתפרשת כעשיית חור או פציעה [מצודת ציון], או לחלופין כגזירה אלוהית חרוצה [מלבי"ם]. המילה פְּרָזָיו נגזרת מערי פרזות שאינן מוקפות חומה [רש"י, מצודת ציון], והפרשנים מסבירים כי מדובר בצבאות אויב עצומים כל כך, עד שאינם יכולים להכיל את עצמם בתוך ערים בצורות, ולכן הם מתפשטים על פני שטחים נרחבים [מצודת דוד, רד"ק, מלבי"ם]. המילה רֹאשׁ מתייחסת למנהיגי הצבא, לראשי הערים [רש"י, ביאור שטיינזלץ], או למספרם העצום של החיילים [מלבי"ם].
זהות האויב שנויה במחלוקת: יש שרואים בו את סנחריב ומחנהו [רש"י, מצודת דוד], אחרים מזהים אותו עם מלך רשע כללי [אבן עזרא] או עם צבאות גוג ומגוג [רד"ק, צאינה וראינה], ויש המפרשים שהפסוק מכוון לאומות העולם שהרעו לישראל לאורך שנות הגלות הארוכות [מלבי"ם].
לגבי הפעולה נָקַבְתָּ בְמַטָּיו, הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שה' משתמש בכלי הנשק של האויב נגדו. ה' מנקב את ראשי החיילים באמצעות המטה שבו האויב עצמו נהג לרדות באחרים [רש"י, מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. גישה נוספת מציעה שה' מכה רק את המלך הרשע שעומד בראש הצבא [אבן עזרא]. מנגד, ישנה תפיסה שלפיה ה' מטיל מהומה ושיגעון במחנה האויב, כך שהחיילים תוקפים ומנקבים את ראשי חבריהם באמצעות המטות שבידיהם [רד"ק, צאינה וראינה].
האויבים מגיעים בעוצמה אדירה, כאשר יִסְעֲרוּ ברוח סערה אלימה [מצודת ציון], במטרה לַהֲפִיצֵנִי – לפזר ולגרש את עם ישראל מארצו אל בין הגויים [מצודת דוד, רד"ק, אבן עזרא, מלבי"ם].
סופו של הפסוק מתאר את השמחה המעוותת של האויב: עֲלִיצֻתָם היא שמחתם [מצודת ציון, אבן עזרא], והמילה עָנִי מכוונת לעם ישראל המעונה והסובל [רש"י, מצודת ציון, רד"ק]. האויבים ששים לקראת השמדת ישראל, וממשילים את עצמם למי שבא להרוג או לשדוד אדם חסר ישע במקום סתר, מתוך תחושת ביטחון שה' אינו רואה ושלא יבואו על עונשם [רד"ק, ביאור שטיינזלץ, צאינה וראינה]. שמחה זו מושווית לשמחתו של פרעה שרדף אחרי ישראל לים סוף מתוך מחשבה שישמידם בסתר, אך לבסוף מצא שם את מותו [מצודת דוד, רד"ק, צאינה וראינה].
בנוסף, יש המסבירים כי לאורך הגלות, גם כאשר הגויים לא השמידו את ישראל בפרהסיה, שמחתם הייתה לגזול ולעשוק את עניי ישראל במסתרים [מלבי"ם]. פירוש ייחודי אחר טוען ששמחת האויבים נובעת מכך שארץ ישראל תרעב, והעני ייאלץ לאכול את לחמו המועט בסתר כדי שלא יחטפו אותו ממנו [אבן עזרא]. לבסוף, מובאת דעה שלפיה הפסוק מתאר את מפלת האויב – שמחתם תתנפץ, והם ייאלצו לנוס למחבואים שבהם ייוותר להם רק מעט מזון לאכול בסתר [ביאור שטיינזלץ].