נביא מבקש לעורר את רחמי ה' לקראת העתיד, ופותח בתיאור פיוטי ונשגב של התגלות ה' ההיסטורית, תוך שהוא מזכיר את חסדיו העצומים ואת הופעתו מלאת ההוד.
ההכרזה אֱלוֹהַּ מִתֵּימָן יָבוֹא וְקָדוֹשׁ מֵהַר־פָּארָן מתייחסת מבחינה גיאוגרפית לאזור מִתֵּימָן, שהוא קצה הדרום וארץ אדום, ולמֵהַר־פָּארָן הסמוך אליו [מצודת דוד, מצודת ציון, אבן עזרא, שטיינזלץ, רד"ק]. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שפסוק זה מתאר את שעת מתן תורה בהר סיני. ה' התגלה מרחוק והציע תחילה את התורה לאומות העולם, וספציפית לעשיו ששכן בשעיר ותימן, ולישמעאל ששכן בפארן. משאלו סירבו לקבלה, זכו בה ישראל [רש"י, רד"ק, אברבנאל, צאינה וראינה]. סירובם של עשיו וישמעאל נבע מתוך טבעם הפנימי שלא תאם את דרישות התורה: עשיו, שמהותו שפיכות דמים, לא יכול היה להכיל את מידת הדין המיוצגת במילה אֱלוֹהַּ, ואילו ישמעאל, השטוף בזימה, לא יכול היה לעמוד בדרישת הקדושה המיוצגת במילה וְקָדוֹשׁ [אהבת יהונתן]. כמשקל נגד לסירובם של שני עמים אלו, ענו ישראל "נעשה ונשמע" – "נעשה" כנגד עשיו שסירב למעשים, ו"נשמע" כנגד ישמעאל [נחל שורק, חומת אנך].
מנגד, יש המפרשים כי ההתגלות מתימן ופארן אינה עוסקת במתן תורה, אלא מתארת את גבורת ה' שהופיעה והתפרסמה כאשר ישראל עברו סמוך לאזורים אלו בדרכם לכבוש את סיחון ועוג [מצודת דוד, אבן עזרא]. גישה נוספת לוקחת את הפסוק אל עבר העתיד, ומסבירה כי זוהי נבואה על הגאולה האחרונה. ה' עתיד לבוא ולגאול את ישראל משתי המלכויות שבהן הם גולים – אדום (תימן) וישמעאל (פארן), ולהוכיח לעמים אלו את אמיתות אמונתו [מלבי"ם].
המילה סֶלָה מתפרשת כביטוי לנצחיות שמשמעותו "לעולם" [מצודת ציון, שטיינזלץ], כסימן מוזיקלי [שטיינזלץ], או כנקודת הפסק המציינת מעבר לעניין חדש בתפילה [מלבי"ם].
החלק השני של הפסוק, כִּסָּה שָׁמַיִם הוֹדוֹ וּתְהִלָּתוֹ מָלְאָה הָאָרֶץ, מתאר את הדרת כבודו של ה'. המילה הוֹדוֹ מכוונת להדרו ופוארו, והמילה וּתְהִלָּתוֹ מתארת את הזוהר וההארה שלו, כמו גם את שבחו [מצודת ציון, רד"ק, שטיינזלץ]. במעמד הר סיני, האש והלפידים של ה' כסו את השמים, והארץ כולה התמלאה באור גדול, שהאיר גם את פניו של משה [רד"ק, צאינה וראינה]. לפי הגישה הסוברת שהפסוק עוסק בכיבוש הארץ, משמעות הדברים היא שבעת ניצחונם של ישראל, פחד ה' נפל על הכל ושבחו מלא את העולם [מצודת דוד, אבן עזרא].
רובד פרשני עמוק יותר קושר מילים אלו למאבק השמימי על קבלת התורה. המלאכים ביקשו שהתורה תישאר בשמים, שכן הם מסוגלים להשיג את סודותיה הרוחניים. אולם התורה מורכבת מ"סוד" ומ"פשט", והיא מכילה מצוות מעשיות (כמו כיבוד הורים או דיני נזיקין) שאינן שייכות למלאכים כלל. לכן ה' כִּסָּה שָׁמַיִם הוֹדוֹ – הוא הסתיר את התורה מן המלאכים שבשמים, הלביש את סודותיה במצוות ארציות, ונתן אותה לישראל, כך שוּתְהִלָּתוֹ מָלְאָה הָאָרֶץ [נחל שורק, חומת אנך, אברבנאל, אהבת יהונתן].
במבט אל העתיד, הפסוק מתאר את מצב ההשגחה בעולם: כיום, הנהגת הטבע והמערכת השמימית מכסים ומסתירים את הודו של ה', כך שהשגחתו אינה גלויה לעין. אף על פי כן, תהילתו ממלאה את הארץ, משום שגם מתוך ההסתרה, העמים מתחילים להכיר בו, להלל אותו ולדעת שהוא המנהיג את הכל [מלבי"ם].