התגלותו של ה' מלווה בכוחות כבירים והרסניים המשמשים כשלוחיו. מלווים אלו, המופיעים ככוחות טבע קטלניים או כמלאכי חבלה, סוללים את הדרך לפניו ומכלים את מתנגדיו.
המילה דָּבֶר מפורשת כפשוטה, מגפה קטלנית. באשר למילה רֶשֶׁף, קיימות שתי גישות מרכזיות: יש המפרשים זאת כגחלי אש ולהבות [מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ], ויש המסבירים כי מדובר בחולי של קדחת חמה ושורפת, בדומה למגפה עצמה [רד"ק, אבן עזרא]. הביטוי לְרַגְלָיו משמעו עם ביאתו של ה' או בעקבותיו [מצודת ציון, רד"ק].
הפרשנים מציעים מספר מסגרות היסטוריות ורעיוניות להופעת כוחות אלו. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהדברים מכוונים לתקופת כיבוש ארץ כנען. לפי פירוש זה, המילים לְפָנָיו יֵלֶךְ דָּבֶר מתארות כיצד המגפה והאש הלכו לפני ארון הברית כדי להכות ולשרוף את העמים הכנעניים טרם כניסת ישראל לארץ [אבן עזרא, רד"ק, מצודת דוד, אברבנאל]. מנגד, גישה אחרת גורסת כי הפורענות מכוונת כלפי עם ישראל עצמו, כעונש על חטאיהם במדבר, שם הכה בהם ה' במגפות קשות [רד"ק, אברבנאל].
מנקודת מבט רעיונית יותר, יש הרואים בכך תיאור של השגחת ה' הנסתרת. גם כאשר כוחו של ה' חבוי, הוא פועל בסתר להכנעת אויביו באמצעות אסונות טבע. לפי תפיסה זו, הרֶשֶׁף מייצג את הכוחות הרוחניים וזיקי האש הנמצאים קרוב לרגליו של ה', והם אלו ששולחים את הדָּבֶר לפעול הרחק לפניו [מלבי"ם].
רובד פרשני נוסף, המבוסס על מדרש האגדה, לוקח את הדברים למעמד הר סיני. לפי קו מחשבה זה, כאשר ה' בא לתת את התורה לישראל, הוא גירש וסילק מלפניו את מלאך המוות, המיוצג במילה דָּבֶר, כדי שלא יקטרג על ישראל שעתידים לחטוא בעגל. במקומו, ה' הביא עמו לסיני מלאכי אש, הם מלאכי הרֶשֶׁף שיצאו לרגליו [רש"י, צאינה וראינה].