התגלות הנוכחות האלוהית בעולם מלווה באור עצום, המשלב בין הארה גלויה וברורה לבין כוח נסתר ונשגב שעין אנושית אינה מסוגלת להכיל במלואו. ביטויים של אור זה הופיעו ברגעים מכוננים בהיסטוריה של עם ישראל, כדוגמת מעמד הר סיני וההליכה במדבר.
המילה וְנֹגַהּ מתארת הארה וזריחה, ולעיתים מכוונת לאור חוזר המשתקף ממקור אחר, בדומה לאור הירח [מצודת ציון, מלבי"ם]. הפרשנים מסבירים כי וְנֹגַהּ כָּאוֹר תִּהְיֶה משמעו שהזוהר האלוהי יאיר בעוצמה רבה כאור השמש בצהריים, או כאור המיוחד והגנוז משבעת ימי בראשית [רש"י, ביאור שטיינזלץ]. מבחינה היסטורית, הארה זו מתייחסת לעמוד האש שהאיר לישראל במדבר כבאור יום [מצודת דוד, אבן עזרא], או למראה כבוד ה׳ שנגלה כאש אוכלת על הר סיני [רד"ק, אברבנאל]. מנגד, יש המפרשים זאת במישור הפילוסופי: כשם שאי אפשר להביט ישירות בשמש אלא רק בזיווה, כך השכל האנושי אינו מסוגל להשיג את אמתתו של כבוד ה׳ בשל עוצמתו. לכן, בני האדם חווים רק את הנוגה, שהוא השתקפות של ההשגחה והאור האלוהי, המותאמת ליכולת ההשגה שלהם [אברבנאל, מלבי"ם].
הביטוי קַרְנַיִם מתאר קרני אור הבוקעות וזורחות מבעד לנקב, אשר במראן מזכירות קרניים בולטות [רש"י, ביאור שטיינזלץ]. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהמילים קַרְנַיִם מִיָּדוֹ לוֹ מתייחסות לקרני ההוד שזָרחו מפניו של משה רבנו, אשר ניתנו לו מידו של ה׳ במעמד הר סיני. הופעת המילה בלשון רבים מוסברת בכך שלפנים ישנם שני צדדים, ויש הקושרים את שתי הקרניים לשני לוחות הברית שניתנו למשה, אשר האירו באור גלוי ונסתר [רד"ק]. לעומת זאת, יש הרואים במילה קַרְנַיִם מונח מושאל המבטא כוח, ממשלה והתגברות, בדומה לבעלי חיים שעיקר כוחם בקרניהם. לפי גישה זו, ה׳ העניק לישראל מידו כוח ועוצמה [מצודת דוד, מצודת ציון].
סיומו של הפסוק, וְשָׁם חֶבְיוֹן עֻזּוֹ, עוסק במקום המסתור והגניזה של העוצמה האלוהית. גישה אחת מפרשת כי במעמד הר סיני התרחש גילוי חסר תקדים, ובו נחשף אותו כוח אלוהי שהיה עד אז חבוי ונסתר בסתר עליון [רש"י, רד"ק]. גישה אחרת מזהה את עוזו של ה׳ עם ארון הברית. הלוחות שניתנו בהר סיני נגנזו והוחבאו בתוך הארון, אשר נחשב למקור החוזק של ישראל והיה מכוסה מעין כל בעת מסעותיהם [מצודת דוד, מצודת ציון, אבן עזרא]. פירוש ייחודי רואה בביטוי זה תיאור של משה רבנו עצמו, אשר הפגין גבורה אדירה כשעמד חבוי ונסתר בתוך הענן בהר סיני במשך ארבעים יום וארבעים לילה ללא אכילה ושתייה [אברבנאל].
ברובד עמוק יותר, הפרשנים מצביעים על ניגוד פנימי הגלום באור האלוהי: דווקא בשל עוצמתו המסנוורת של האור, הוא משמש כמקום מסתור. ה׳ חבוי ונסתר מן העין האנושית לא משום שהוא נעדר, אלא משום שאורו ועוזו גדולים מכדי שניתן יהיה להכילם. כך, ההשגחה האלוהית וסודות התורה העמוקים נותרים חבויים ופועלים מתוך ההסתרה, גם כאשר הם מקרינים אור גדול לעולם [מלבי"ם, אברבנאל, אהבת יהונתן].