התגלות ה' בעולם מעוררת תגובה קוסמית עזה, שבה כוחות הטבע מגיבים ביראה לגבורתו. מבעד לתיאורי הטבע הסוערים, חבויים רמזים לניסים היסטוריים כבירים שאירעו לעם ישראל בצאתו ממצרים ובדרכו לארץ כנען.
כאשר רָאוּךָ יָחִילוּ הָרִים, כלומר ההרים רעדו ואחזה בהם חלחלה [מצודת ציון]. הגישה המרכזית בקרב הפרשנים קושרת זאת לנס שאירע בנחלי ארנון, כאשר ההרים נעו ממקומם, נדבקו זה לזה ומחצו את האויבים האמוריים שהסתתרו בנקיקים כדי לארוב לישראל [רש"י, מצודת דוד, צאינה וראינה, אהבת יהונתן]. מנגד, יש המפרשים זאת כמשל: ה"הרים" הם מלכי כנען האדירים, שנמוגו ורעדו מפחד כאשר ראו ושמעו על הנפלאות שעשה ה' לישראל [רד"ק, אברבנאל]. דעה נוספת רואה בכך תיאור טבעי של הרים הרועדים מקול הרעם [אבן עזרא], או חרדה של יסוד העפר מפני יסוד המים שעתיד לשטוף אותו [מלבי"ם].
בעקבות הרעש, זֶרֶם מַיִם עָבָר. מרוצת המים [מצודת ציון] מתפרשת בשני אופנים היסטוריים עיקריים. האחד ממשיך את נס נחלי ארנון: מימי בארה של מרים זרמו בשטף בין ההרים ושטפו החוצה את איברי האויבים ההרוגים, כדי לפרסם את הנס הנסתר לעיני ישראל ולהביאם לידי שירה [מצודת דוד, צאינה וראינה, אהבת יהונתן]. הפירוש השני קושר זאת לבקיעת ים סוף ולקריעת נהר הירדן, כאשר זרם המים פסק, חלף ונעלם במורד הנהר כדי לאפשר לעם ישראל לעבור בחרבה [רש"י, רד"ק, אברבנאל, ביאור שטיינזלץ]. גישה אחרת מתארת כאן מציאות של ענישה, שבה המים גוברים ושוטפים את ההרים כדי לעשות נקמה באומות [אבן עזרא, מלבי"ם].
המהומה ממשיכה כאשר נָתַן תְּהוֹם קוֹלוֹ. עומק המים השמיע את קולו [מצודת ציון]. קול זה הוא שאון הים והנהר הנבקעים [אבן עזרא, רד"ק], או רעש המים המפרסמים את הנס בארנון [מצודת דוד, צאינה וראינה]. יש המסבירים כי כאשר ההרים בארנון נעקרו ממקומם, התהום – שדרך קבע מכוסה ונבלם על ידי ההרים – איים לעלות ולשטוף את העולם, והשמיע את קולו [אהבת יהונתן]. המלבי"ם מוסיף שהתהום כביכול פוקד בקולו על המים לעלות ולכסות את ההרים. במישור האנושי והמטאפורי, "קולו" של התהום מסמל את יושבי הארץ המשבחים את ה' [רש"י], או את השמועה על הניסים שהדהדה ונשמעה בכל רחבי ארץ כנען [אברבנאל].
לבסוף, רוֹם יָדֵיהוּ נָשָׂא, המבטא הרמה כלפי מעלה [מצודת ציון]. חלק ניכר מהפרשנים מתארים כאן את מי הירדן וים סוף, שכאשר עמדו מלזרום, הם נצבו כנד מים גבוה וזקוף, כאילו התהום הרים את "ידיו" (גדותיו או גליו) אל על [רד"ק, אברבנאל, מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ]. לחלופין, המילה "רום" (שמיים) מוצגת כניגוד ל"תהום"; כשם שיושבי הארץ (התהום) הודו לה', כך גם צבא השמיים נשאו את ידיהם והודו לו [רש"י, אבן עזרא, צאינה וראינה]. פירושים נוספים רואים בכך ביטוי לרוממות כוחו של ה' שהוכרה על ידי הכל [מצודת דוד], או לכוחו האדיר של ה' שנשא את ידיו ברחמים כדי לבלום את התהום מלהציף את העולם לאחר עקירת ההרים [אהבת יהונתן].