ברגעי מלחמה והכרעה היסטוריים, מערכות הטבע סרות מדרכן הרגילה ומפנות את מקומן להתערבות אלוהית גלויה. הנביא מתאר חיזיון שבו גרמי השמיים עוצרים ממסלולם, ואור טבעי מוחלף באור עליון של נשק אלוהי המכריע את המערכה.
המילה זְבֻלָה מתארת את השמיים, שהם מדורם וביתם של גרמי השמיים, או את הגלגל והמסלול שבו הם נעים. מבחינה דקדוקית, האות ה"א בסוף המילה מחליפה את האות למ"ד בתחילתה, כך שהמשמעות היא "בזבולו" או "במדורו" [רש"י, רד"ק, מצודת ציון, מלבי"ם]. הצירוף לְנֹגַהּ בְּרַק חֲנִיתֶךָ מתאר את ההארה העזה הבוקעת מן הברזל המלוטש של החנית המבריק כברק [מצודת ציון], והוא משמש הקבלה רעיונית לחצים המוזכרים לפני כן [מצודת דוד, אבן עזרא].
הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהפסוק משחזר את הנס הגדול שאירע בימי יהושע בן נון במלחמת גבעון, כאשר השמש והירח עצרו ממהלכם הרגיל כדי לאפשר לישראל להכות במלכי כנען. עם זאת, יש הרואים בפסוק גם נבואה לעתיד לבוא: כשם שה' התערב במלחמות העבר, כך בימות המשיח ובמלחמת גוג ומגוג הוא יכה באומות באמצעות אש וברקים מן השמיים [מלבי"ם, צאינה וראינה].
מתוך תיאור זה עולה מחלוקת מעניינת לגבי תפקידם של מאורות השמיים בזמן המלחמה לעומת האור האלוהי. גישה אחת מסבירה כי השמש והירח עמדו במקומם כדי להאיר לישראל, ובמקביל, ה' השליך על האויבים אבני ברד מבהיקות וברקים, המתוארים כחצים וחניתות. כך נוצר נס בתוך נס, שבו גם הירח וגם אבני הברד הלבנות האירו את החשכה ואפשרו לישראל להמשיך לרדוף אחר אויביהם בלילה [רד"ק, אברבנאל].
לעומת זאת, פרשנים אחרים מציגים תמונה הפוכה: השמש והירח עצרו במקומם וחדלו מלהאיר לחלוטין. הסיבה לכך היא שלא היה בהם כל צורך, שכן בני ישראל יכלו ללכת ולהילחם אך ורק לאורם העוצמתי של חצי ה' [אבן עזרא]. במצב זה, החצים עצמם מפיצים אור ישיר שניתן ללכת לאורו, ואילו החנית מפיצה אור חוזר ומשתקף [מלבי"ם]. הזעזוע העולמי כה גדול, עד שדבר אינו נותר במקומו, והאויבים נמחצים תחת זיו הנשק האלוהי [ביאור שטיינזלץ].
מטרת עצירת השמש והירח אינה רק טכנית, אלא נועדה להעביר מסר אמוני. מראה השמש והירח במצבים מסוימים עלול להתפרש על ידי עמים אחרים כסימן לכישוף. לכן, ה' עצר את תנועתם כדי להוכיח לעין כול שהישועה וההצלחה אינן תלויות בטבע או בכוחות חיצוניים, אלא נובעות אך ורק מכוחו, וכי הניצחון מושג אך ורק לאור חציו של ה' [מצודת דוד, אהבת יהונתן].