מתוך חזון נבואי של הרס עולמי ומהומה שבה דבר אינו נותר על מקומו, בוקעת קריאה של ביטחון מוחלט ושמחה. למרות המציאות הקשה, לבו של הנביא אינו דואג, והוא מוצא את כל נחמתו, תקוותו ושמחתו בהשגחת ה' [אבן עזרא, ביאור שטיינזלץ, אברבנאל].
המילה וַאֲנִי מתפרשת בשתי דרכים עיקריות: יש הרואים בה את קולו האישי של הנביא, היושב לבדו ושמח בכך שרצון ה' מתקיים בארץ ובשמים [אבן עזרא, ביאור שטיינזלץ], ויש המסבירים כי הנביא מדבר כאן בשמה של כנסת ישראל כולה. לפי גישה זו, הפסוק מבטא את שמחתם העתידית של ישראל כאשר ינצלו מאויביהם, כדוגמת מפלת מחנה גוג, ויזכו לישועה ולגאולה. אף על פי שעם ישראל מועט, ה' הוא כוחם, חילם ומגנם [רש"י, רד"ק, אברבנאל, צאינה וראינה].
הפרשנים נחלקו ביחס למבנה הפסוק. גישה אחת גורסת כי המילים אֶעְל֑וֹזָה (שמשמעותה שמחה) ו-אָגִילָה הן כפל עניין, כלומר חזרה פיוטית על אותו רעיון במילים שונות [מצודת ציון, רד"ק]. לעומת זאת, יש המדייקים ומוצאים הבדל עמוק ורב-שכבתי בין חלקי הפסוק [מלבי"ם]: אֶעְל֑וֹזָה מבטאת שמחה חיצונית וגלויה שבאה לידי ביטוי בפעולה פיזית כריקוד, ואילו אָגִילָה מתארת שמחה פנימית שבלב הנובעת מהתרחשות של דבר חדש.
הבדל זה מקביל לשני הכינויים של ה' המופיעים בפסוק [מלבי"ם]: השמחה בַּה' נובעת מההנהגה הכללית של הבורא, כאשר כל העולם יכיר את כוחו ומלכותו. לעומת זאת, השמחה בֵּאלֹהֵי יִשְׁעִי – בגבורותיו של ה' המושיע [מצודת דוד] – נובעת מההשגחה הפרטית והמיוחדת על עם ישראל, ומנסים חדשים שהוא עתיד לחולל עבורם מעת לעת.