חורבן חקלאי וכלכלי מוחלט יורד על העולם, מותיר אחריו שממה ורעב. תיאור זה של קריסת מקורות המחיה הבסיסיים ביותר משמש את הפרשנים בשני מישורים: הן כתיאור מציאותי של תקופת שפל, והן כמשל עמוק למאבקים לאומיים והיסטוריים.
ברמה המילולית, הפסוק מתאר מצב שבו כל מקורות המזון פוסקים. יבול משמעו פרי או צמח. המילה כחש מתארת מצב שבו פרי הזית נותר רזה ודל, או שהעץ פשוט הכזיב את תקוות החקלאים המצפים לו. מעשה זית הוא פרי הזית עצמו. שדמות (הנכתבת בשי"ן ימנית) הם שדות תבואה וזרע. המילה גזר מבטאת כריתה והיעלמות, כאשר הצאן נעלם ממכלה, שהוא דיר הצאן, ואין בקר ברפתים, שהם מבני המגורים של הבהמות [רש"י, מצודת ציון, רד"ק, מלבי"ם, מנחת שי].
בחירת הצמחים והחיות בפסוק אינה מקרית. מדובר ברשימה של מקורות המזון החיוניים ביותר – תאנים, שמן זית, ענבים, בשר ותבואה – אשר בניגוד לפירות אחרים, הם אלו שמייצרים דם ומקיימים את חיי האדם [אבן עזרא]. מציאות זו של עם עני ודל הסובל מקללה באדמתו ובחוסר כל [אברבנאל], מקבלת משמעות מפתיעה; דווקא העת שבה העולם כולו חרב ושומם, והרעב מכה בצומח ובחי, היא סימן מובהק לגאולה, כחלק מהמסורת שצרות רבות יקדימו את ביאת המשיח [מלבי"ם].
ברובד האלגורי, הפרשנים נחלקים לשתי גישות הפוכות באשר לזהות הנמשל:
גישה אחת רואה בפסוק משל למצבם העגום של ישראל בגלות. העצים והבהמות מסמלים את האומה, שנותרה מועטת, חלשה ונטולת אומץ לב או תכסיסי מלחמה, ועל כן היא תוהה כיצד תוכל לעמוד מול המוני האויבים [מצודת דוד, אברבנאל]. יש אף שדרשו את הפירות והחיות כרמזים לאבות האומה ולמלאכים [אברבנאל].
מנגד, גישה שנייה מפרשת את הפסוק כנבואת חורבן על אויבי ישראל. לפי כיוון זה, הפסוק מתאר את קץ ההצלחה של מלכות בבל [רש"י, רד"ק], או את מפלתם העתידית של העמים וגוג ומגוג שיעלו על ירושלים. הנביא מתנחם בידיעה ששמחתם של הגויים לא תאריך ימים, והם לא יצליחו במזימתם אלא יושמדו כליל [רד"ק, צאינה וראינה].