חבקוק, פרק ג׳, פסוק ב׳

יצא לכם פעם לשמוע בשורה על משהו שעומד לקרות בעתיד, ולהרגיש פתאום דאגה גדולה בלב? זה בדיוק מה שקרה לנביא חבקוק. ה׳ גילה לו נבואה על תקופה ארוכה שבה עם ישראל יהיה בגלות, רחוק מארצו. כשהנביא אומר שָׁמַעְתִּי שִׁמְעֲךָ יָרֵאתִי, הוא מתכוון שהוא שמע את הנבואה הזו ומיד נתקף בפחד. הוא דאג מאוד ושאל את עצמו איך העם יצליח להחזיק מעמד כל כך הרבה זמן בין עמים אחרים. מתוך הדאגה הזו, חבקוק מתחיל להתפלל אל ה׳ ומבקש: פָּעׇלְךָ בְּקֶרֶב שָׁנִים חַיֵּיהוּ. המילה פָּעׇלְךָ מתארת את עם ישראל, שהם כמו יצירת כפיו של ה׳. הנביא מתחנן שה׳ ישמור על העם וישאיר אותו בחיים במשך כל השנים הארוכות והקשות, כדי שלא יאבד. הוא ממשיך ומבקש בְּקֶרֶב שָׁנִים תּוֹדִיעַ. כלומר, גם בתוך השנים שבהן נראה שה׳ מסתיר את פניו, הוא מבקש שה׳ יודיע ויגלה לכולם שהוא עדיין נמצא ומשגיח. ככה כולם יראו שה׳ לא עזב את העם שלו. בסוף התפילה הוא מבקש: בְּרֹגֶז רַחֵם תִּזְכּוֹר. המילה רֹגֶז מתארת את הזמן של הגלות והתקופות הקשות, והמילה רַחֵם פירושה רחמים ואהבה. חבקוק מבקש שגם בזמנים קשים, ה׳ יזכור את הרחמים שלו ואת האהבה לאבות שלנו. כך נדע שגם כשנראה שיש דין וכעס, ה׳ בעצם עוטף אותנו ברחמים שנועדו לשמור עלינו תמיד.