תמונה טרגית של חורבן לאומי מצטיירת כאן, תוך שימוש במטאפורה חקלאית של עץ גווע כדי להמחיש את גורלו של עם ישראל. התיאור נע בין עקרות מוחלטת לבין אובדן כואב של ילדים שכבר נולדו.
הֻכָּה אֶפְרַיִם, השבט מוכה ונפגע. הפרשנים מסכימים כי זהו משל המדמה את העם לעץ שהוכה [אבן עזרא, רד"ק]. ההכאה הזו מסמלת את המכות שספגו מידי אויביהם [רד"ק] או את מכאובי הצרות שהחלישו אותם [מצודת דוד].
כתוצאה מאותה מכה קשה, שָׁרְשָׁם יָבֵשׁ. ה"שורש" במשל מייצג את האבות או את האנשים הגיבורים שבעם [אבן עזרא, אברבנאל]. מכיוון שהשורש התייבש, ההמשך הטבעי הוא שפְּרִי בַל־יַעֲשׂוּן (המילה נכתבת במקור "בלי" אך נקראת "בל" [מנחת שי]). כשם שעץ ששורשיו יבשו אינו יכול להוציא פירות, כך העם נחלש ולא יוליד עוד בנים [רד"ק, מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. גישה ייחודית מציעה כי עקרות זו אינה בהכרח עונש ישיר מאת ה', אלא תוצאה טבעית של מעשי אפרים, שהכו וייבשו את שורשיהם בעצמם עד למצב של חוסר יכולת להוליד [מלבי"ם].
אולם הגזרה אינה מסתיימת בכך. גַּם כִּי יֵלֵדוּן וְהֵמַתִּי מַחֲמַדֵּי בִטְנָם, אף אם במקרה יצליחו ללדת, ה' ימית את ולדותיהם האהובים, הטובים והנחמדים שבהם [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ, מלבי"ם].
הפרשנים מציגים שני כיוונים מרכזיים להבנת הכפילות שבין חוסר היכולת ללדת לבין מות הילדים. גישה אחת מסבירה כי לאור הגזרה הקשה על הילדים, עדיף להם שלא יפרו וירבו כלל, שכן ממילא הילדים שנידונו למוות יביאו רק צער [רש"י, אברבנאל]. גישה שנייה רואה בכך את תשובתו של ה' לבקשתו הקודמת של הנביא לתת לעם רחם מפיל. ה' משיב כי העונש לא יסתכם רק בעקרות, אלא יהיה מקיף ומגוון, האבות ימותו בגלות, חלק מהעם יסבול מעקרות, ואלו שבכל זאת יולידו יאבדו את ילדיהם בעונש השגחי ישיר [אברבנאל].