הקרבת קורבנות וניסוך נסכים מאבדים את משמעותם כאשר הם מגיעים מתוך חטא, טומאה או ניתוק רוחני. דברי הנבואה כאן מציגים מצב שבו הפולחן הדתי נדחה לחלוטין על ידי ה', או לחלופין, מציאות עגומה של גלות שבה העם מנוע כליל מלהביא את מנחותיו.
המילים לֹא־יִסְּכוּ נגזרות מלשון יציקה וניסוך, והמילה יֶעֶרְבוּ מבטאת מתיקות ונעימות [מצודת ציון, שטיינזלץ]. רוב הפרשנים מסבירים כי ה' דוחה את עבודת הקורבנות של העם, החל מניסוך היין הטפל ועד לזבחים העיקריים [מלבי"ם]. הסיבה לדחייה זו היא שהעם ממשיך לחטוא ולעבור על מצוות התורה, ולכן מנחתם אינה רצויה או נעימה לפניו [רד"ק, שטיינזלץ]. גישה שונה מציגה זאת כנבואה על בני יהודה בגלות, שבה לא יוכלו כלל לנסך יין או להקריב זבחים כבימי קדם [מצודת דוד, אברבנאל].
הזבחים, אשר נקראים כאן לֶחֶם [מצודת ציון], מדומים ללֶחֶם אוֹנִים. לגבי משמעות המילה אוֹנִים, קיימות שתי גישות מרכזיות בקרב הפרשנים. הגישה הראשונה מפרשת זאת מלשון אבלות ואוננות. כלומר, הקורבנות נחשבים כמאכל של אבלים, שהוא טמא ומטמא את כל מי שאוכל אותו [אבן עזרא, רד"ק, מלבי"ם, רש"י]. ה[מלבי"ם] מוסיף על כך דימוי חריף, לפיו נפשם של החוטאים נחשבת כמתה בתוך גופם, והם למעשה אוכלים סעודת הבראה על מיתת עצמם, ולכן לחם הזבחים מטמא את אוכליו. הגישה השנייה מפרשת אוֹנִים מלשון כוח, עושק וגזל. לפי פירוש זה, הקורבנות מגיעים מתוך חטא וגזל, ולכן הם מתועבים ומטמאים את המקריבים אותם [מצודת דוד, מצודת ציון, שטיינזלץ, רש"י]. ה[אברבנאל] מקשר זאת למצב הגלות, ומסביר שבמקום זבחים קדושים בירושלים, יהיה לעם בגלות רק לחם חולין שייאכל בטומאה.
בסיום נאמר כִּי־לַחְמָם לְנַפְשָׁם לֹא יָבוֹא בֵּית ה'. המילה לְנַפְשָׁם משמעותה לעצמם ולצורכם האישי [מצודת ציון, שטיינזלץ]. מאחר שהקורבנות פסולים, ראוי שיישארו אצל המקריבים כדי למלא את כרסם, ואין להם כל מקום בבית ה' [רש"י, מצודת דוד]. ה[רד"ק] מדגיש שאפילו אם הקורבן מובא לכפרת נפשם, הוא לא יתקבל משום שהם מזידים ואינם שבים בתשובה. על פי גישת האבלות, הלחם נחשב כמיועד ל"נפש מת", ולכן הוא טמא ומנוע מלהיכנס לבית ה' [מלבי"ם]. ולפי גישת הגלות, לחמו של העם ישמש אך ורק לקיומו הגופני, ולא יוכל עוד להגיע למדרגה של קורבן המובא לבית ה' [אברבנאל].