רגע האמת של ההיסטוריה מגיע, מנפץ אשליות ומאלץ את העם להתמודד עם השלכות מעשיו. נביאי האמת, שדבריהם נדחו פעם אחר פעם, מתגלים כעת במלוא צדקתם אל מול מציאות של חורבן.
הנביא מכריז כי בָּאוּ יְמֵי הַפְּקֻדָּה וכן בָּאוּ יְמֵי הַשִּׁלֻּם. הפרשנים מסבירים כי ישנו סדר מדויק בשלבי הענישה: תחילה מגיעים ימי הפקודה, שהם זמן זכירת העוונות, ולאחריהם ימי השילום, שבהם ה' גובה את החוב ומשלם לעם את גמולו על מעשיו הרעים [רש"י, מצודת דוד, מלבי"ם]. כאשר ימים אלו יגיעו, יֵדְעוּ יִשְׂרָאֵל את האמת שהדחיקו עד כה.
באשר להמשך הפסוק, אֱוִיל הַנָּבִיא מְשֻׁגָּע אִישׁ הָרוּחַ, קיימת מחלוקת יסודית בין המפרשים למי מכוונים הכינויים הללו. גישה אחת גורסת כי הפסוק מתייחס לנביאי השקר. כאשר תבוא הפורענות, עם ישראל יבין סוף סוף כי נביאי השקר שהבטיחו להם שלום והטעו אותם, אינם אלא אווילים ומשוגעים נטולי רוח נבואה [מצודת דוד, רד"ק, אברבנאל]. מנגד, גישה שנייה מפרשת כי הפסוק מתאר את יחסם המזלזל של ישראל כלפי נביאי האמת. מכיוון שהעם סירב להאמין לנבואות הזעם ורצה להדחיקן, הוא נהג ללעוג לנביאי ה' ולהטיח בהם שהם טיפשים ומשוגעים [אבן עזרא, מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ]. בעניין זה, יש המדייקים בלשונות הפסוק ומסבירים כי הכינוי אִישׁ הָרוּחַ מתייחס להשגה הרוחנית של הנביא, שאותה פטרו ישראל כשיגעון ודמיון, ואילו הכינוי נָּבִיא מתייחס לדיבורו המוסרי, שעליו אמרו שהוא אֱוִיל המדבר מתוך ספק וחוסר ידיעה [מלבי"ם]. גישה שלישית וייחודית מציעה כי עקב החטאים, אפילו נביאי האמת של ישראל יאבדו את דעתם ויהפכו לאווילים [רש"י].
כל המציאות הקשה הזו מתרחשת עַל רֹב עֲוֹנְךָ, כלומר בעקבות ריבוי החטאים המזידים של העם, נטייתם אחרי נביאי השקר ועזיבתם את נביאי האמת [רד"ק, מלבי"ם]. החטאים הללו הובילו לכך שוְרַבָּה מַשְׂטֵמָה. המילה מַשְׂטֵמָה משמעותה נטירת איבה ושנאה עמוקה [מצודת ציון]. מרבית הפרשנים מסבירים כי הכוונה היא לשנאתו של ה' כלפי מעשיהם הרעים של ישראל ולטינה הרבה שהוא נוטר להם [רש"י, מצודת דוד, רד"ק]. עם זאת, יש המפרשים כי המשטמה מתייחסת לשנאה העזה שהייתה נטועה בלב העם עצמו כלפי ה' וכלפי נביאיו המוכיחים [אבן עזרא, מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ].