מול גזירות קשות המרחפות על העם, פונה הנביא לה׳ בתפילה יוצאת דופן, המבקשת להמיר עונש כבד אחד בעונש אחר, קל יותר או מתאים יותר. קריאתו תֵּן־לָהֶם יְהֹוָה מַה־תִּתֵּן מבטאת בקשה להקדמת הפורענות או לשינוי אופייה.
הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהנביא מתפלל למותם של הילדים בעודם קטנים או בטרם לידתם. מאחר שכבר נגזר על העם למסור את בניהם הבוגרים להורג בידי אויב, מבקש הנביא לחסוך מההורים את הצער העצום והמתמשך, שכן אבל על עובר או תינוק קל יותר מאבל על אדם בוגר שנופל בחרב. לעומת גישה זו, מציג [מלבי"ם] כיוון שונה, ולפיו הנביא מתחנן לה׳ שלא יעניש את העם בגלות. במקום זאת, הוא מבקש עונש של מידה כנגד מידה: מכיוון שהעם חטא בניאוף ובזנות, העונש הראוי הוא פגיעה ביכולת הפריון כדי שלא יוכלו לגדל ילדי זנונים ולהרבות ממזרים, וזה עדיף על פני גירוש מהארץ.
בהמשך תפילתו, מפרט הנביא את הדרכים שבהן תתבטא הפגיעה בפריון. הבקשה לרֶחֶם מַשְׁכִּיל משמעותה רחם שהורג את העוברים והופך את ההורים לשכולים [רד"ק, מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ], כך שהילדים ימותו עוד בבטן אמם או מיד עם צאתם לאוויר העולם.
הבקשה השנייה היא לשָׁדַיִם צֹמְקִים. המילה צֹמְקִים מתארת מצב של יובש מוחלט, בדומה לפירות או ענבים יבשים המכונים "צימוקים" [אבן עזרא, מצודת ציון, מלבי"ם]. רוב הפרשנים מסבירים כי אם הילדים בכל זאת יגיעו לכלל לידה, שדי האמהות יתייבשו והתינוקות ימותו מחוסר חלב להנקה. עם זאת, יש המפרשים כי השדיים היבשים הם תוצאה של עקרות מוחלטת, ומעידים על כך שהנשים כלל לא יתעברו, שכן לחלוחית החלב מופיעה בגוף האישה רק בעקבות היריון [מצודת דוד].