כעונש על בגידתם הרוחנית של העם, המקורות החקלאיים שמהם הם ניזונים עתידים להכזיב ולפגוע במטה לחמם. מכיוון שהעם סירב להכיר בכך שה' הוא המקור הבלעדי לשפע הניתן להם, ובמקום זאת עבד אלוהים אחרים, ה' ייקח מהם את היבול [רד"ק]. שפע זה משול למזונות הבסיסיים שבעל מתחייב לספק לאשתו בעת הנישואין, וכעת הם נשללים ממנה [מלבי"ם].
הפסוק מתמקד במוקדי התוצרת החקלאית: גֹּרֶן וָיֶקֶב. היֶקֶב הוא הבור שאליו יורד היין מתוך הגת [מצודת ציון]. נאמר עליהם כי הם לֹא יִרְעֵם, מילה הנגזרת משורש רְעִיָּה ומרעה [מצודת ציון]. הפרשנים מסכימים כי משמעות הדבר היא שהתבואה והענבים לא יספקו עוד מזון לעם. הסיבה לכך היא שהיבול כלל לא יצמח [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ], או שה' יכה את התבואה באסונות טבע כגון שידפון וארבה, ואף יביא לכך שאויבים יבזזו אותה [רד"ק].
לגבי המילה וְתִירוֹשׁ, המכוונת לענבי היין [מצודת ציון], עולה השאלה מדוע יש צורך להזכירה לאחר שכבר הוזכר היֶקֶב. ההסבר לכך הוא שהיקב כולל שתי הנאות: אכילת הענבים עצמם ושתיית היין המופק מהם. אזכור התירוש בנפרד בא להדגיש שאפילו תנובת הענבים הבסיסית לא תהיה בנמצא, ובוודאי שלא היין [רד"ק].
התירוש יְכַחֶשׁ, כלומר ישקר ויאכזב [מצודת ציון]. התנובה החקלאית תרמה את החקלאים – גם אם יטעו כרמים, התקווה ליבול תכזיב, ותחול בו קללה כך שהכמות שתופק תהיה זעומה ביחס לציפיות [רד"ק, ביאור שטיינזלץ].
באשר למילה בָּהּ, קיימות מספר גישות. גישה אחת מסבירה שהכינוי בלשון נקבה מכוון ל"עדת ישראל" או "עדת אפרים", שכן הנביא מחליף לעיתים את פנייתו לעם בין לשון יחיד, רבים ונקבה [מצודת דוד, רד"ק]. גישה שנייה גורסת שהמילה מתייחסת לארץ עצמה, שבה התירוש יכחש ולא יצמח [מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ], או שהיא מתייחסת ליֶקֶב [מלבי"ם]. יתרה מזו, חלק מהפרשנים מציינים מסורת שלפיה אף שהמילה כתובה כ־בָּהּ, הציפייה התחבירית היא לקרוא אותה כ"בָּם", כך שהיא מתייחסת ישירות לעם עצמו שהתירוש יכחש בו [רד"ק, מלבי"ם, מנחת שי].