הבריחה מן האסון אינה מבטיחה הצלה, אלא לעיתים מובילה אל אובדן מוחלט במקום המפלט עצמו, בעוד המולדת הננטשת נותרת לשממה. כאשר בני ישראל הָלְכוּ מִשֹּׁד, הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהם נסו מפני השודדים, החרב והחורבן שהביא עליהם נבוכדנאצר, או מפני כובד הרעב [רד"ק]. לעומת זאת, גישה ייחודית מפרשת את המילה מִשֹּׁד מלשון "שד" של אם מניקה; העם ברח למצרים מתוך אשליה כוזבת שהוא שב אל ארץ מולדתו שבה ינק בראשיתו, אך למעשה הוא נטש את שדי אמו האמיתית, ארץ ישראל, והלך אל מותו [מלבי"ם].
במנוסתם, הם קיוו למצוא מקלט, אך בפועל מִצְרַיִם תְּקַבְּצֵם רק כדי שמֹף תְּקַבְּרֵם. הפרשנים מסכימים כי מדובר בעיר המצרית הגדולה והמוכרת נוף, כאשר האות מֵ"ם מתחלפת באות נוּ"ן, תופעה דקדוקית המוכרת בשפה העברית [רד"ק, מצודת ציון]. במקום למצוא עזרה בגלות, הם ימצאו שם את קבורתם, ימותו בחרב, ברעב או בדרכים, ולא ישובו עוד לארצם [אבן עזרא, רד"ק, מצודת דוד].
בעודם גולים ומתים בניכר, נחלתם בארץ ישראל נותרת עזובה. מַחְמַד לְכַסְפָּם הם בתי החמדה ואוצרות הכסף שהותירו מאחור [רש"י, רד"ק, מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. רכוש זה לא יעבור ליורשיהם החוקיים, אלא קִמּוֹשׂ יִירָשֵׁם וחוֹחַ בְּאָהֳלֵיהֶם. מילים אלו מתארות מיני קוצים שיצמחו ויכסו את הבתים החרבים ואת האוהלים השוממים שניטשו [מצודות, רד"ק, מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ]. עם זאת, מסורת תרגום עתיקה מציעה כי הקמוש והחוח אינם קוצים, אלא מינים של חיות בר שישתלטו על החורבות [רש"י, רד"ק].